משפחת פארל היא לכאורה משפחה פריזאית מעוררת השראה ודוגמה: ז'אן הוא פרשן פוליטי ותיק ומוערך, קלייר היא סופרת ופעילה פמיניסטית בולטת, ובנם אלכסנדר הוא סטודנט באוניברסיטת סטנפורד היוקרתית בארצות הברית. אלא שמאחורי החזות היוקרתית-מפוארת והמושלמת מסתתר סיפור מבעית. כזה המתכתב עם פרשיית מוניקה לוינסקי. דורית שילה (עיתון הארץ, 13.11.20) כותבת כי רומן זה מבוסס על הפרשה שהתפוצצה בשנת 2015; האונס באוניברסיטת סטנפורד. ברוק טרנר, אז סטודנט בן 19, שחיין מצטיין, נתפס על חם כשהוא אונס סטודנטית בשם שאנל מילר מאחורי פח אשפה בקמפוס, בעודה שיכורה ומחוסרת הכרה. טרנר הורשע באונס, אולם השופט החליט לגזור עליו עונש קל של שישה חודשי מאסר בפועל. במקור דרשה התביעה שש שנות מאסר, אך השופט ריחם על הפושע ולא על הנפגעת, והקל בעונשו, בטענה כי מאסר ממושך עשוי לפגוע בו בטווח הארוך. אך מה עם קורבן האונס? מה עם הערך הנוכחי והעתידי של איכות חייה? איך קולה לא נשמע? למעשה, טואיל מבקרת בספר את מערכת המשפט האמריקנית, על האופן שבו גברים לבנים ואמידים זוכים ליחס מועדף בבתי המשפט, וקורבנות האונס, במקרה הטוב, נדחקים לפינה. עוד מקרה יש לטאטא מתחת לשטיח. טואיל (שמה במקור: טוויל) מעידה בראיון עם גבי לוין ("גלריה", עיתון הארץ, 25.8.20): "בזמן המשפט אמר אביו של הסטודנט משהו שזעזע אותי: 'לא הורסים קריירה מבריקה של סטודנט מצטיין בגלל עשרים דקות של אקשן'. לא הייתה כל התייחסות לקורבן ולחייה שנהרסו". המשפט וסיפור הרקע הן הציר המרכזי של העלילה הנוכחית. לאורכם נע הספר, שקריאה בו מסבה הרבה אי-נוחות ויוצרת מהומה פנימית והסתכלות מפוכחת; החברה האמריקנית הנאורה שלמעשה אין היא נאורה, מתייגת קורבנות אונס ומתנהגת לדמותו של אלכסנדר פארל כמעין גיבור שיש להצילו משיניה של מערכת המשפט הדרקונית והרס העתיד. דווקא ההתייחסות, הלכאורה פשוטה, של טואיל למקרה זה, היא היוצרת את הערך הביקורתי בטקסט. הכתיבה כאן אינה ספרות גדולה, אך דווקא נרטיב זה מבליט ביתר שאת את הבסיס לספר, שבהחלט גורם להרהר בו בעת הקריאה. קורבן האונס מתמודדת עם יומיום לא פשוט, בעוד א אלכסנדר פארל נתפס כגיבור, כמעט סטרילי, והדיווח וההתייחסות אליו מעצימים את מקומו.

קריאה פורנוגרפית

הספר הוא חלק מכאן ועכשיו. המסגרת הריאליסטית יוצרת צרימה בעת הקריאה, דווקא כי אינה מנסה לעורר דיון ציבורי בענייני מוסר, חברה ומשפט. בכך טואיל מצליחה לנפץ איזושהי בועה וליצור דמות אגואיסטית הניזונה מסביבתה. לעומת דמותו של אלכסנדר, אמו קלייר היא אישה שהקדישה את חייה למאבק הפמיניסטי, שתמכה ציבורית בפמיניזם, ועולמה חרב עליה ביום בהיר, והיא אינה יודעת כיצד להתמודד עם זה; בן מקורבן שהופך, כמעט, לקדוש. חשוב לציין כי הדמויות מסביב לאלכסנדר פארל הן עמומות ואינן מובלטות, דווקא בגלל זה דמותו מקבלת נופך. בא לבעוט בו, ברמה הפשוטה ביותר. עם זאת, הוא מבליט את הביקורת של טואיל; בחור נרקיסיסט שחושב שמגיע לו הכול, אלים ויהיר, ואינו מתייחס בשוויון נפש לסביבתו. דווקא בשל כך, הוא דמות העומדת בפני עצמה. לא ברור האם הוא מנסה להיבלע בנוף שלו או להרים את עצמו מעליו. מה שכן, הוא חסר חמלה וזה בהחלט מורגש. זהו ספר המסב קריאה כמעט פורנוגרפית למקרה עצמו. דיווח עיתונאי שאינו נוקט עמדה. טואיל לא מהססת להתעסק במיקומן של הרשתות החברתיות בתוך כל העניינים האנושיים האלה, והיא לוקחת את כל המקרים ששמענו עליהם ואת אלה שמעולם לא נשמע עליהם ומעניקה להם צעקה. קול מובלע בתוך קולו של המקרבן, אך זהו קול חזק וזועק. ספר זה אינו מציג אמת אחת, אך יתרונו בכך שלמרות זאת הוא מביא להבלטת המקרה. הנרטיב הספרותי, של הדיווח העיתונאי והיבש, הוא הכלי הביקורתי החזק ביותר כאן, ודווקא משום כך אינו הופך למוסרני ומטיף. הספר אינו מרפה מהקורא לרגע, והכתיבה הרגשית והנוקבת הן המעניקות לו את הכוח על הניכור והעיוורון של ימינו.