הלך לעולמו הפרופסור מיכאל סלע - חתן פרס ישראל ונשיא מכון ויצמן בדימוס, ומי שעמד בראש הצוות המדעי שהביא לעולם את תרופת הקופקסון, והוא שבע ימים בן 98. עם זאת פועלו בלשון רבים היה ארוך אפילו מאורך חייו. מה לא ייאמר עליו? מדען. האיש שלא נפרד מן המעבדה. כותב המאמרים הנפוצים ברחבי העולם כולו בפעילותו במכון ויצמן ולא פחות מכך בפרישתו לגמלאות. במהות לא פרש מעולם. העמיד תלמידים הרבה כמצוות בית הלל. אוהב אדם. הומניסט. חובב ספרות. במעקב צמוד אחרי החיים הפוליטיים בישראל. פעל עם רעייתו שרה כנדבן רחב לב וברוחב יד. לא כלא עצמו במגדל השן ברחובות. פניו היו גם לעולם הריקוד. התיאטרון. כל אמנות שנקרתה בדרכו. תמיד עם עוד ספר. עוד מאמר. עוד שיח עם חברים. איש טוהר המידות. אויב השחיתות. נתן את שמו לתפקיד בעל תואר רם בתנועה לאיכות השלטון. לפני זמן מה הקדישו שרה ומיכאל את יום הולדתו האחרון במכון ויצמן למפגש משותף עם התנועה לאיכות השלטון. בעיקרו של דבר החיבור בין מדע לבין יושרה היה פרק חשוב בחייו. חייו של סלע היו כה מגוונים, שאיני זוכר התכנסות מני רבות בה לא חדר אל ליבת הנושא ולא העיר או שאל בבהירות שמעולם לא השלימה עם ערפול. הוא היה נזיר מכל קירבה ל"בערך" ו"לא בדיוק" ו"יהיה בסדר". במורשת היהודית נזכר, שכל עוד למדו תלמידיו של עורך המשנה רבי יהודה הנשיא סביב מיטתו בעודו דואב לא עלה בידי מלאכי השמים, האראלים, ליטול את נשמתו. מדי פעם נזכרתי באגדה זו בשנותיו האחרונות של סלע. סקרנותו הערנית לתחומים כה רבים בחיים האנושיים האריכה את ימיו. בזה אני משוכנע. מה במילה אחת גולת הכותרת של חייו? סקרנות? איכות? התמדה? הומניזם? כל מכריו שהם גם כל מוקיריו - הא בהא תליא, שני צידיה של אותה משוואה מתמטית - יבחרו לעצמם איזה ערך מבין אלה ראשון בעיניהם. מיכאל סלע נגס בתפוח שקטף מעץ החיים. הוא אכל את מלוא התפוח מעץ הדעת. מי שמאמין כי יש גן עדן אי-שם במרומים יודע כי הוא כבר שם.