אירועי השנה האחרונה בתחומי ביטחון הפנים מתחילים לעורר תהליך חיובי בשני ערוצים: הראשון - בתודעת רוב הציבור היהודי, שעד מאי 2021 חי בעידן "קדום" שבינו לבין המציאות הביטחונית ד'היום המרחק גדל בתהליך מואץ. השני בתודעת המנהיגות הלאומית השגוייה, שסברה שחיסון נגד קורונה הוא גם חיסון נגד מגיפת הפוסט-ציונות והאנטי-ישראליות של הערבים והאנטישמים שסביבנו ובתוכנו. ההוויה האלימה שהשתלטה על רחובותינו וממשיכה לחלחל לאזורים חדשים ולהחמיר עם כל יום שעובר, לא התחילה במאי 2021 אלא לפני קום המדינה והתחדשה באינתיפאדות, במיוחד השנייה. הגל האחרון היה אומנם "אינתיפאדת סכינים ממותנת" של יחידים, שגם בה איבדנו כמה עשרות אנשים טובים ללא שום הצדקה. האירוע המכונן של הגל הנוכחי התחולל במקביל למבצע "שומר החומות" במאי 2021, כ"אמבוש" של חמאס לכוחות הביטחון שלנו במיוחד ב-10 הערים המעורבות ליהודים וערבים בתוך ישראל.
אינתיפאדות (התקוממויות כביכול, אך בפועל פרעות אלימות נגד אזרחים), הן צורה של מלחמות התשה. משום שאנו רגילים להוותנו ומגינת לבנו לחיות בתנאים של מלחמת התשה תמידית בעוצמה עולה ויורדת - הסתגלנו למצב והשלמנו עימו. היו מי שחיכו למערב שיציל אותנו מעצמנו, לציבור שיתפכח או לסיבוב הבא של מערכה צבאית שבוששה לבוא. היו גם כאלה שחיכו ל"ממשלה ימנית" שתבצע סוף-סוף את המהלך המכריע והגואל של החלת החוק הישראלי על איו"ש וקביעת גבולות הריבונות של מדינת-ישראל. אין ספק שזהו מהלך שעתיד לסתום ברעש צורם אוזניים את הגולל על הטלטלת הבלתי נגמרת של מדינה בשנתה ה-75, שטרם הצליחה להכריע בדרך דמוקרטית גלויה לאן מועדות פניה.
עד מאי 2021 נראה היה שכל "הקלפים החזקים" בידי ישראל, במיוחד היה הדבר נכון בתקופת נשיאותו של טראמפ, אבל "משיח לא בא" (כשלון של ממשלת הימין של נתניהו) ומשיח לצערנו גם "אינו מצלצל" אם אין מזמינים אותו בפה מלא. אם יש דבר יסודי שמדאיג במצב בלתי-יציב זה ובכיוון שאליו פונה ישראל בשנה האחרונה ותחת המנהיגות החדשה - זה הדבר. ועליו אמרו מנהיגינו הקדומים את המשפט האל-מותי הבא: "בימים ההם אין מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה..."
נראה שההתפתחות החברתית החשובה ביותר בישראל בשנים האחרונות נוגעת לשינויים שעוברת החברה הערבית בה (בעיקר המוסלמית) ועיקרם: ההקצנה הלאומנית בדור הצעיר שלה בהשפעת חינוך משסה, ההתפרקות של החברה הערבית הצעירה מחובת הציות לחוקי המדינה והשתרשות המחשבה והתקווה שקיים סיכוי להוביל את מדינת ישראל למעמד של "מדינת כל אזרחיה" - כלומר: ניצחון מבית על הציונות והלאומיות היהודית. מתלווה לכך אובדן שליטה והשפעה של ההורים והמנהיגות הוותיקה על הנוער.
במקביל מתרחשים במגזר היהודי בישראל תהליכים שבחלקם הקטן מבשרים שיתוף פעולה עם לפחות חלק מהמגמות הערביות - פוסט-יהדות חילוניות אידאולוגית ואובססיבית, ופוסט-ציונות סוציאל-דמוקרטית ופונדמנטליסטית - בשילוב עם נטייה לגלובליזם אנרכיסטי ולפוסט-דמוקרטיה.
1 בחלקם הגדול מבשרים השינויים התרחקות בין הקבוצות והקצנה יהודית הפוכה להקצנה הערבית. במגמה זו מצוי גרעין קשה החותר למאבק נגד הערבי האנטי-ציונית, לצד שימור וביסוס אופיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. בשני הגרעינים הקשים קיים יסוד פוטנציאלי למאבק אלים.
חלק עיקרי של האוכלוסייה היהודית שייך לגרעין הציוני שרואה בשינוי אופיה של מדינת-ישראל אסון לאומי ויאבק אם צריך גם בכוח נגד כל תוכנית שתבקש במוצהר, במופגן או תוך ניצול הזדמנויות של אלימות חיצונית, לממש כאן מציאות של מדינת "כל אזרחיה". עימות כזה עלול להתדרדר למלחמת אזרחים מרובת נפגעים וקורבנות, שלאחריו לא יתאפשר עוד קיום יהודי ערבי בצוותא במדינת ישראל, בוודאי לא ביחסי הכוחות הקיימים כיום בין המגזרים. בעיני, הופך שינוי כזה סביר עד וודאי עם החרפת הביטויים המוחצנים של המגמות המתוארות לעיל, שמשמעותו המעשית המינימלית היא: שלא ינתן לערבים להשתתף בהכרעות פוליטיות על אופיה של המדינה, יוגבלו מאוד סממנים לאומניים עוינים בחינוך ובהבעת דעות עויינות במגזר, יוחמר איסורם של הסתה בפועל, התנכרות ולעומתיות למדינה בכלל ובפרהסיה הציבורית בפרט.
לאן מועדות פניה של ישראל כיום? כשמדברים על ישראל כארגון מדינתי, חייבים לבצע לצורך בחינה אנליטית הפרדת תחומים לפחות לשלושה חלקים: המנהיגות הלאומית, הציבור (למעשה, הרוב היהודי הציוני) והמיעוט הערבי (בעיקר המוסלמי) בישראל. כל אחת מקבוצות אלה הולכת בעת ובעונה אחת לשני כיוונים סותרים: המנהיגות - עוסקת בשמירת מעמדה ההגמוני, כשהיא כמעט מנותקת מהמדינה כמכשיר מרכזי לקיום הלאומי. הציבור מבולבל, אינו יודע אם עדיף לו לשמר את המציאות הפוליטית-אזרחית הקיימת או לבצע שוב תמרון - "מהפך" שיזעזע את אמות הסיפים ויניע מהלכי-שינוי משמעותיים במגמה מוגדרת ומזוהה (למשל: הגברת המוטיב הלאומי בהרכב הממשל). שכן עבור המנהיגות העניין פשוט: היא נתונה ב"רודיאו" פוליטי וחייבת להישאר על האוכף זמן ממושך ככל האפשר, עד להתייצבות המצב. הציבור מאידך מצוי "בקרוסלה" שהתרוקנה בה סוללת החיווי ודממו כל מכשירי הניווט - כך שאין לאיש מושג אמיתי לאן נעה "הקונסטרוקציה" שבתוכה אנו יושבים. בינתיים, עד שהאינפלציה תשחק את הכספים שצברנו בדרך מקרה בשנים עברו, מקטינים רובנו את הנזקים על-ידי "ביזבוז מוקדם" - פשוט נהנים מהחיים הטובים: נוסעים לחו"ל, מחליפים מכוניות (לחשמליות, כמובן), דירות (ליוקרה, כמובן) טלוויזיות (לגדולות, כמובן), מחשבים (למהירים, כמובן) וכו', וכו'. פרט לכך עוסקים רבים בהימורים כלכליים, פוליטיים, חברתיים ואחרים. זו עדיין לא תופעת "אכול ושתה כי מחר נמות", אולם זהו תהליך הזוחל בהתמדה לאותו כיוון ממש.
והערבים? - ובכן גם להם יש דינמיקה סקטוריאלית הנסבה סביב שלוש אידאות: מימוש זכות השיבה באמצעות מלחמת גוג ומגוג - מכה אחת גדולה ש/תחזיר את הגלגל לשנת 1947, ותבטל כליל את השפעותיהן של 1948 ו-1967. ביצוע הפיכת חצר באמצעות השלטת טרור וכאוס מבית, בגיבוי וסיוע מאירגוני-חוץ דוגמת חמאס, חיזבאללה ובשלב אחר כלשהו גם אל-קאעידה. בניית מעגל איומים סביב ישראל בהנחיית ותמיכת מעצמה אזורית כאירן ולכשתושלם הפעלתו הסימולטנית בשילוב עם כוחות חבלניים ובוגדניים מבית לשם השגת מטרת העל הנ"ל - תפעל הברית השטנית הזו כמקשה אחת. תוכנית רציונאלית לחלוטין, אבל גם חד-צדדית לחלוטין, שכן ישראל - עם אמריקה או בלעדיה - עשויה בכל זאת להתפכח בשלב כלשהו ולהבין כי כוחות אלה מוליכים אותה כ"שה לעולה".
היסטוריית המאבקים העולמית מלמדת שכל מי שהמתין לאויב מוצהר ב"שב ואל תעשה", מצא עצמו לעיתים קרובות נלחם על חייו מול הפתעה אסטרטגית וגם כאשר שרד את ההפתעה, יצא ממנה בשן ועין.
2 ההיסטוריה הישראלית מספקת גם היא לפחות שתי דוגמאות טובות לאירועים מסוג זה - האחת היא "מלחמת יום הכיפורים" והשנייה - "האינתיפאדה השנייה". ההיסטוריה הישראלית מספקת גם דוגמאות הפוכות לנ"ל: "מלחמת ששת-הימים" ו"מבצע סיני".
3 בהתחשב בתוכנית הגרעין האירנית המגבה את שאיפותיה להגמוניה אזורית מצד אחד ואת תמיכתה במלחמות הטרור האזוריות כשיטה קונבנציונלית לביסוס השפעתה במרחב המזרח תיכוני. מעגל האיומים ההולך ונבנה סביב ישראל ובתוכה, מחייב נקיטת יוזמה אסטרטגית לחיסולו המוקדם - לא מב"מ (מלחמה "קלה", בקצב "מתון") אלא יוזמה אסטרטגית כוללת.
נכון שבמקביל להתפתחויות המאיימות הנ"ל, פועל כיום באזור גם תהליך של שיפור יחסים ובניית שיתופי פעולה עם מדינות ערביות ומוסלמיות בהשראת "הסכמי אברהם". אולם אל לישראל לטעות ולראות בהסכמים אלה תעודת ביטוח נגד מעגל האיומים הנובע מהשאיפות האימפריאליות האירניות. אם יש קשר עינייני בין הדברים הריהו ציפייה מצד המדינות הסוניות השותפות ל"הסכמי אברהם", שישראל תפתור אותם מהאיום או לפחות תסייע במאבק מול אירן ותגייס לשם כך גם סיוע אמריקני. סימני חולשה ישראלים מול מעגלי האיום של אירן ושותפיה יכולים רק להכשיל את ההסכמים ובמקרה הגרוע אפילו להביא לביטולם. מקרה קיצון יהיה להחזיר את הגלגל לאחור ולהפוך ידידים (פסיביים) לאויבים פעילים. במסלול העדין שבין קידום, טיפוח והרחבת אותם הסכמים לבין הצורך להילחם בגורמים איסלאמיים קיצוניים שאין מצידם שום רצון או כוונה להשלים עם ישראל ולהכיר בזכותו של העם היהודי למדינת לאום משלו, עומד האינטרס הישראלי המקומי והישיר בראש סולם העדיפות; וכאן גם טמון האיום החמור ביותר: האלימות מבית. לפיכך, על ישראל לגשת ללא דיחוי למיפוי איומים אלה ולטיפול מונע בהם ללא פשרות. לאין ערוך קשה יותר לנהל מלחמה נגד אויב חיצוני כאשר תחושת הביטחון האזרחית, הסולידריות ויכולת הפעולה מבית נפגעות אנושות לפני או תוך כדי המלחמה; מניעת קשיים אלה מראש היא צו השעה.
טיפול מונע חייב לכלול ארבעה אלמנטים: חקיקה, אכיפת חוקים, מיסוד מעמדם של המיעוטים בישראל הנהנים כיום מאזרחות וניפוי כל המקרים בהם קיבלו לא-יהודים ומי שאינם נכללים בחוק השבות אזרחות ישראלית במרמה או בלא דין חלוט. קביעת הזכאים וביטול אזרחותם של בלתי זכאים נחוצה ללא דיחוי. מי שאזרחותו תבוטל יקבל במקומה מעמד אחר (תושבות-קבע, זמנית או אחרת). כמו-כן יקבע בחוק מעמדם של מי שאינם אזרחים שיכלול את סוגיית זכותם לרכוש בעלות על קרקע הלאום שלנו בלא אזרחות.
משימה זו גדולה רצינית ורוויית יצרים מפני שעליה להחדיר לתודעתם של מיעוטים בתוכנו שאין ולא הייתה כוונה לאזרחם באופן גורף וסוחף ושאל להם לשגות באשליות. זו החלטה ריבונית מהמעלה הראשונה של מדינה ריבונית. לרוב מעוגנת היא בחוקה אולם באין לנו כזו עדיין ובאין הסדרה שלימה של חוקי היסוד, חייבים לטפל בבעיות בוערות באופן פרטני וזו אחת החשובות שבהן.
4 כחלק מהסדרת שאלות היסוד, חייבת ישראל לעצב מדיניות דמוגרפית לאומית (שימור אופיה היהודי של ישראל) ובכלל זה הסוגיות הבאות: ריבוי נשים בבית-אב במגזר הבדואי, השירות הלאומי צבאי ואזרחי של כלל האזרחים - גברים ונשים כאחד - "היורדים": המעמד האזרחי שלהם ושל צאצאיהם.
5 ללא עיצוב מדיניות בתחומים אלה לא יושג ייצוב המצב ואנו צפויים לאי-שקט חברתי ולאומי מתמשך, שהשלכותיו על היציבות הביטחונית וההרמוניה האזרחית מרחיקות לכת.
6 כל עוד יחזיקו ערביי ישראל - במיוחד הגורמים הקיצוניים שבהם - באשליית זכות השיבה וברצון להמשיך ולחנך את הנוער שלהם ברוח העויינות "הנכבאית", לא תיתכן השתלבות ערבית אמיתית בחיי המדינה כאזרחים נאמנים. לכן, לא רק שאסור לשנות את חוק הלאום אלא שיש להשלימו ולבססו כחוק-יסוד שווה ערך לאמירה החוקתית המוצהרת באשר לאופיה של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי. יש להבהיר שאזרח יחיד - כל אזרח - השומר נאמנות למדינה ומקיים את חוקיה, נשמרות זכויותיו האישיות שוות לאלה של כלל האזרחים האחרים במדינה. עם זאת, אין אדם מורשה לפעול לשינוי אופיה הלאומי של המדינה, שכן מעשה זה שקול לפעולה לשלילת זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי המוגדרת כפעולה עויינת.
במוקדם או במאוחר תצטרך ישראל להידרש מחדש ליחסיה עם ירדן, ומוטב להיכנס לדיון רציני בנושא זה כבר עתה. בפועל מחזיקה ירדן ב-77% משטח המנדט הבריטי לשעבר וכ-65% מתושביה הם בעלי "מוצא פלשתיני". הואיל ואין לישראל כוונה להעביר שטחים באיו"ש לשלטון מדיני זר, הדרך המעשית היחידה להסדרת הקשרים מבלי לחכות למשבר מדיני-צבאי כזה או אחר, היא פדרציה ישראלית ירדנית-פלשתינית שתקָבֵּע בהסכמים הדדיים סופיים את החלוקה הטריטוריאלית (על יסוד המצב הקיים) ואת היחסים הפוליטיים והאחרים בין שתי הישויות. בהסכמי השלום עם מצרים דובר על אוטונומיה פלשתינית לחלק מהערבים ממוצא פלשתיני בשטחי איו"ש. ספק אם זהו פתרון סביר לטווח הארוך שכן חלקי הוא בלבד לסוגיה הפלשתינית שאותה יצרו הערבים עצמם. ההיסטוריה כבר הוכיחה גם במציאות שלנו שכל מה שאיננו "סופי" גם איננו יציב.
