אני מקליד את המלים בשבחה של רות בת העם המואבי, ההופכת לאם בישראל, כשברקע ממסך הטלוויזיה פורצות שאגות של שנאה ואיבה לאחר מרחובות בירת ישראל, ירושלים. כואב לי לשמוע את השירה - "מָוֶת לָעֲרָבִים" ועוד פניני לשון של שנאה. אנחנו מקבלים את חג השבועות בשנת 2022, כשמוטלת עלינו ביתר שאת בימים אלו של פרצי שנאה החובה להשמיע את הקריאה לאהבת האחר וליחס של כבוד לאחר, הבוקעת ממגילת רות לעברנו. בימים המדממים שנאה עזה ברחובותינו חייבת להישמע בעוצמה רבה הקריאה של המגילה, אותה אנחנו קוראים בחג השבועות. אל מול המלים הקשות בספר דברים בפרק כ"ג פסוק ד': "לֹא יָבוֹא עֲמוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהֹוָה, גָּם דּוֹר עֲשִׁירִי לֹא יָבוֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהֹוָה עַד-עוֹלָם" ניצבת דמותה המוסרית וההומאנית של רות המואבייה, רות המוהלת והנימולה, שבאה בברית המלים החיות והטובות, הפורסות עלינו רקיעים של שלום, רקיעים מאירים של אחווה והסרת כל המחיצות בין בני העם המואבי, המקולל בספר דברים, ובין בני עם ישראל הזוכה להקרנת עולם ערכי מדמותה של רות המואבייה. דמותה של רות המואבייה מקרינה בתוכנו את כל הטוב והיפה, כל הערכי והמוסרי, לעומת ההוראה בספר דברים המורה לנו, שמואבי לא יבוא בקהל ישראל, "גַּם דּוֹר עֲשִׁירִי לֹא יָבוֹא לָהֶם בִּקְהַל ה'". המחוקק מחמיר ומוסיף לא רק עד דור עשירי, אלא מוסיף בהדגשה "עַד עוֹלָם". מנגד מגילת רות מספרת לנו על מערכות חיים שונות בין מואבים ובין פליטי הרעב מארץ ישראל שהגיעו לארץ מואב. מערכות חיים הפרוסות במגילת רות מחייבות אותנו בימים אלו. הן קוראות לנו לא להתנהג בהתלהמות, לקבל באהבה רבה את התנהגותם האדיבה של בני ארץ מואב כלפי רעבים ללחם שבאו מבית לחם יהודה, מארץ ישראל. המגילה פורסת לנו מערכות חיים, שאינן נותנות דריסת רגל לחוק דרקוני של החרמת המואבי "עַד דּוֹר עֲשִׁירִי, עַד עוֹלָם". משפחת אלימלך העברייה מבית לחם מוצאת מזור לרעב ללחם בבתים מואביים, שפתחו לה שער והעניקו להם חום וביטחון. ואילו ארץ יהודה פתחה שעריה אל בת מואב, שסעדה בחום את החמות העברייה, את האלמנה ומוכת השכול. ארץ יהודה לא אימצה את "שְׁפוֹךְ חֲמָתְךָ עַל גּוֹיִים שֶׁלֹּא יְדָעוּךָ". היא פרסה סוכת שלום על מואבייה, כשם שמואב פרסה סוכת שלום ומקלט מרעב על משפחה עבריה ברוח התפילה - "פְּרוֹס עֲלֵינוּ סֻכַּת שָׁלוֹם".

ברית המילים החיות

קשה לקבל את ההסבר בספרות חז"ל, שלמרות האיסור לקבל מואבי עד דור עשירי, עד עולם, התקבלותה של רות המואבייה התאפשרה, כי האיסור המקראי מתייחס רק לזכרים ולא לנקבות. אודה, שההסבר הזה הוא מבייש ופוגע מאוד בעולם הערכים המוסרי וההומאני המאפיין את היהדות. מצער, שספרות חז"ל לא אימצה גישה, שהחיים היו יותר חזקים מהאיסור, והנורמות האנושיות הביסו את שפוך חמתך על גוי שלא ידע אותנו. רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה הָיְתָה מוֹהֶלֶת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה הָיְתָה הַנִּמּוֹלָה שֶׁבָּאָה בִּבְרִית הַמִּלִּים הַחַיּוֹת אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵך בָּאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין. מגילת רות מחייבת אותנו להפנים את עולמה הרוחני של רות ואת עוצמות העשייה של בת העם המואבי, שלא שכנוע תיאולוגי ולא הכרה רליגיוזית הנחו אותה לסרב לחמותהּ נעמי, המבקשת ממנה לשוב לבית אִמָּהּ, ולענות לה בתקיפות: "אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵך, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמִּי עַמֵּךְ, אֱלוֹהַיִך אֱלוֹהַי" (רות, פרק א', פסוק ט"ו). מה שהנחה את בת עם מואב נובע מביטויי הומאניות ואנושיות המבטאים את ישותה, הפורסת סוכת שלום ואהבה על עברייה, שהגורל התאכזר כלפיה בשנות חיים כְּגֵרָה בארץ מואב. עשר שנות שהותה של נעמי בארץ מואב עוברים במציאות חיים פוליטית הסועדת פליטים זרים, המבקשים מקלט לעבוד להתקיים ולשבור שֶׁבֶר, הם נענים בחיוב. המקלט המואבי, שפרס סוכת שלום וקיום על נעמי העברייה, אינו יכול להיות מזור לפצעי השכול שפקדו אותה.

סוכת שלום

מואב, שפתחה בעבר שעריה לפליטי הרעב מארץ ישראל, מחייבת אותנו כיום לפתוח שערים ולבבות במדינת ישראל למתדפקים על דלתותינו ומבקשים סעד מפאת רעב בארצם. כל מה שעובר על רות בת ארץ מואב, המצטרפת אל עם ישראל, מחייב אותנו לפתיחות כלפי המבקשים להצטרף ולהיות חלק מעם ישראל. רות המואבייה עברה גיור, כשהיא לתפיסתי הַמְּגַיֶּרֶת וְהַמְּגֻיֶּרֶת. רות מביאה מסר ערכי של הוויה אנושית, שמצדיק את היותה מְגַיֶֶּרֶת וּמְגֻיֶּרֶת בעת ובעונה אחת. דבקות במסר אנושי הפך את הגיור לעובדה מוגמרת - "... כִּי רַק הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֶךְ" (שם, פסוק י"ז) כיום, בעיית הגיור היא מאוד אקוטית, כי חיים במדינת ישראל כארבע מאות אלף אזרחים, חלק הארי יוצאי חבר העמים, המבקשים להצטרף אלינו והדלת לרבים מהם נטרקת בחוזקה. בודדים מבקיעים את חומות האורתודוקסיה, למעשה מדובר בבודדים שמכריזים, כי הם מקבלים על עצמם אורחות חיים אורתודוקסים מחמירים. דבר שבמקרים לא מעטים הם אינם חפצים בו, אלא עושים אותו מתוך יראה. התוצאה היא השחתה כפולה. נותנים יד לשקר במו פינו, ונותנים למיעוט אורתודוקסי מונופול לקביעת זהות לאומית, המתבטאת לא רק באימוץ הוויה אורתודוקסית דתית, אלא אימוץ של משנת חיים לאומנית. קשה להשלים עם עוצמת פער בין משנת חיים לאומנית אותה חייב היום מתגייר לאמץ ובין משנת חיים הסותרת לחלוטין את מה שחוותה רות, בת העם המואבי, שקשרה גורלה עִם עַם ישראל. אנחנו זקוקים לאווירה המקבלת בסבר פנים יפות את המבקש להתגייר. זקוקים לאותה אווירה שפתחה את הלבבות בפני רות, בת העם המואבי. לעברה של רות "המואבייה" לא נשבה רוח הקללה על ארץ מוצאה "מואב". לא חיטטו אם היא קיימה תרי"ג מצוות. נשבה בהרי יהודה רוח שסככה סוכות שלום. בל נשכח את סוכת השלום והביטחון הקיומי, שהעניקו בני מואב לפליטים מזי רעב עבריים מבית לחם שבהרי יהודה. מי ייתן ואנחנו ננהג עם פליטי הרעב מאפריקה כמו שבני מואב נהגו עם משפחה שנסה מהרעב בבית לחם יהודה ומצאה מקלט בארץ מואב. חשוב שכיום ננהג כלפי זרים, המתדפקים על דלתות מכורתנו כמו שנהגו בני גרר הפלישתים, כשקיבלו בסבר פנים את יצחק ומשפחתו כשהיו נתונים למצוקת הרעב. נזכור שגם אברהם אבינו ירד ליבשת אפריקה - למצרים - מפאת הרעב בארץ כנען. באותו פרק י"ב בספר בראשית, הפותח באימה "לֵךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמוֹלַדְתְּךָ" לעבר ארץ כנען, כבר בפסוק העשירי מבהירים לנו, שהיה רעב בארץ כנען "וַיֵּרֵד אַבְרָהָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָּבֵד הָרַעַב בָּאָרֶץ". מן הראוי, שהמתלהמים כלפי הזרים יגלו אותה מידה של אנושיות והומניות כלפי בני אפריקה, שהגיעו אלינו בשנים האחרונות, כמו שבני מואב, אותם פגשנו במגילת רות גילו כלפי בני עמנו, וזאת למרות הקללה בספר דברים פרק כ"ד.