כאמור, מה ליום שמחה והילולה כל"ג בעומר בלב ימי-האבלות של "ספירת העומר"!? אם קביעת מועד חגיגי זה קדמה לקביעת ימי האבלות, וכולם קשורים ל"מרד בר-כוכבא", יש גם להניח, כי את המקור והסיבה ליום ל"ג בעומר יש לאתר בשלב הראשון של המרד, שהוא ממילא השלב היחיד של ניצחונות באותה מלחמה. ומה בולט וראוי לציון חגיגי באותה מלחמת-מרד, מאשר ההישג החשוב ביותר - הישג שיש לו גם משמעות דתית ולאומית: יום שחרורם של הר-הבית וירושלים מידי הרומאים (כך כבר במאמריו של הד"ר פ.קורנגרין - סדרת "הנשכחים", הוצאת "מקדה" 1959). לפיכך, ל"ג בעומר הוא יום הניצחון בו הושלמה משימת העל שהביאה למרד עצמו בהנהגת בר-כוכבא, ובו עברה הידיעה החשובה לקהילות ישראל: "הר-הבית שוב בידינו" (אולי באיתותים באמצעות מדורות שהועברו מהר להר, כהעברת מועדי ראש-החודש בימי המקדש). נראה כי רק יום ניצחון ושחרור זה יכול לעמוד כיום שמחה חגיגי, על-רקע ימי האבלות של ספירת-העומר, שנקבעו לאחר מכן עקב אסונות השלב האחרון של דיכוי המרד. כיבושה של ירושלים כולה בידי צבא המרד עולה כמסקנה מתחייבת, כבר מהעובדה שאינה במחלוקת, כי בעקבות הצלחות השלב הראשון - נתחדשה (זמנית) ריבונות יהודית בא"י בהנהגתו של שמעון בן-כוסיבא כ"נשיא על ישראל": כך גם לשונן המפורשת של אגרות שנותרו מאז, המעידות אף על החכרות קרקע לתקופה של שנים (בהנחה ובצפייה לרגיעה ממושכת, עם סילוק הרומאים מהארץ); כך גם מטבעות "עצמאיות" שטבעה אז המערכת הריבונית-השלטונית היהודית, תוך מחיקת כיתוב ודמויות קיסרי רומי במטבעות רומיים קיימים, והטבעת "רושמות" עבריות. שמות, סמלים וכתובות חדשות שהופיעו על אותן מטבעות "כוזביות" (ככינויין במקורות), ביטאו לא רק את הריבונות העצמאית, אלא גם את פולחן המקדש ואת שחרור ירושלים. ניסיון במחקר ההיסטורי לחלוק על הצלחת צבא המרד לשחרר את ירושלים, הועלה בעבר בנימוק כי בחפירות ארכיאולוגיות בשטחי "אליה קפיטולינה" לא נמצאו (עדיין) מטבעות "כוזביות". ברם, אין לשכוח כי מטבעות אלה נחשבו לפגיעת עלבון ברומי ובקיסריה, והיו בבחינת בל-ייראה מבחינת הרומאים וקיסרם, הדריאנוס, אשר השתלט שוב על העיר עם דיכויו האכזרי של המרד; חזקה עליו, כי הורה על סילוק כל סימן להצלחות היהודים בשלב הראשון של המלחמה. בהקשר: אם איסוף תרמילי ירי משטחי מחנה צבאי (לפי פקודת הרמטכ"ל "רפול", בשעתו) ניתן היה לביצוע בעזרת "סריקות" של כמה פלוגות טירונים - ניקוי שטח דומה השיגו הרומאים במתן הוראת הקיסר לאלפי חיילי הלגיון שהחזיקו בעיר שנכבשה מחדש. נימוק אחר להשערת החולקים, נשען על העדר איזכור שחרור ירושלים והר-הבית על-ידי המורדים במקורות השונים; אך גם לנימוק זה אין יסוד של ממש: מקורות נוצריים (לרוב - "אבות הכנסיה") לא יזכירו הצלחה צבאית כזו, אשר יש לה גם משמעות יהודית-דתית; כך גם המקור הרומאי החשוב, המכונה "קסיוס דיו" - כתביו אבדו מזמן, ולא נותר מהם אלא "תקציר" מתמצת, שנעשה על-ידי... הנזיר הנוצרי יוחנן קסיפילינוס מהמאה ה-11, שפעל באווירה האנטישמית של מסעי-הצלב! שתיקת המקורות היהודיים לגבי כיבוש זמני של ירושלים, ניתנת להסבר ברצון להימנע מאיזכור הכיבוש מחדש של הרומאים, שהיה לזמן ממושך; זאת, על-רקע הקושי הרב בתיאור אסונות דיכויו של המרד, עם הרתיעה מכל תוצאה בעלת השלכה דתית. הישגיו הצבאיים והלאומיים של צבא המרד היהודי, בהנהגת בר-כוכבא, נשמרו בתקופת ביניים של כשנתיים, עד לתחילת שלב הדיכוי האסוני; מטבעות עם ציון "שנה ב'" לחרות ולגאולה עוד הוטבעו בתקופת הריבונות (הזמנית) ההיא. אם רבי עקיבא התרשם מהישגיו הצבאיים של בר-כוכבא, עד כדי כינויו כמבשר הגאולה ("מלכא משיחא", כעדות ר' שמעון בר-יוחאי) - יש להניח, אף בוודאות, כי בד-בבד נקבע אז כחג יום שחרור הר-הבית וירושלים: יום ל"ג בעומר, ח"י באייר. אף שדי באלה, יש להזכיר ולזכור, כי מבין שלש העבירות החמורות שפירטו חז"ל בבחינת "יהרג - ובל יעבור", הראשונה שבהן היא "עבודה זרה" - קודמת בחומרתה אפילו ל"שפיכות דמים" ול"גילוי עריות"! החובה לסכל "עבודה זרה" במיוחד לגבי אתר -המקדש, הייתה זכורה וברורה ליהודי אותו דור, גם מניסיונו של הקיסר קליגולה, בשעתו, להציב את פסלו בבית-המקדש - ניסיון אשר נבלם על-ידי אלפי יהודים, שחסמו אותו בגופם ממש, מול חיילי הקיסר; עם הירצחו של הקיסר ברומא במועד סמוך - בטלה גזירתו, מבלי שתמומש (מגילת "תענית", פרק י"א). וגם זאת: אם ב"מלחמת ששת הימים" אחזה התלהבות בישראל החילונית מול שחרור הר-הבית ו"הכותל המערבי" (חלק מקיר הגדר שהקיף את חצר המיקדש) - ודאי שעוד יותר מכך הייתה תגובתו של הציבור היהודי המסורתי בתקופה ההיא, עם בלימת הבנייה הרומאית-האלילית, הרס כל שניבנה על-ידם והפסקת חילול הקודש הנורא באתר המיקדש עצמו. הנצחה לזיכרון של י"ח באייר כ"יום שחרור ירושלים" במרד בר-כוכבא, מתבקשת ומסתברת לא פחות מקביעת כ"ח באייר כ"יום ירושלים" בימינו. המסורת על מותו של ר' שמעון בר-יוחאי, מהנאבקים הקנאים כנגד רומי של ימיו, נשתלבה היטב ביום הזיכרון המאפיין את המרד, ואף תרמה לחידוש הזיכרון הלאומי הקשור בו.

מחלוקות רבות קיימות עד היום לגבי פרשת מותם של אלפי תלמידי רבי עקיבא, הנזכרת במקורות תלמודיים בגירסאות שונות. עם זאת, נראה שקיימת הסכמה לגבי מותם של אלה במהלך תקופה קצרה ובהקשר למוראותיו של "מרד בר-כוכבא". ההשערות העיקריות שהועלו לגבי נסיבות מותם של תלמידי ר' עקיבא: (א) התלמידים ניספו כלוחמים במרד; (ב) התלמידים ניתפסו והומתו על-ידי הרומאים בגין הטפתם למרד; (ג) התלמידים ניספו במגיפה קטלנית. ניתן להניח, כי בתקופה הטראגית של דיכוי מרד בר-כוכבא על-ידי צבא-העונשין הרומי - כל סיבות המוות המשוערות יכלו להתקיים בתלמידי רבי עקיבא: רבים מהם (ואולי רובם) נפלו כלוחמים על הגנת ירושלים, בקרבות הקשים והמרים שהתנהלו שם, לבטח, מול צבא הדיכוי הרומי; חלקם ניספו ברעב ובמגיפות יחד עם האזרחים הרבים, להם באו לסייע כ"שירות סעד לאומי"; התלמידים האחרים שנותרו - כנראה ניתפסו והומתו על-ידי הרומאים בגין הטפה למרד, בדומה לצעדם של הרומאים בגרימת מותו הנורא של רבי עקיבא עצמו, למרות גילו המופלג. ההנחה הנפוצה, כי מותם של תלמידי עקיבא בא עליהם במגיפה, נשענת על קטע בתלמוד הבבלי, לפיו "...כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא, ואיתימא - ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה; מאי היא? אמר רב נחמן (בר יצחק): אסכרה" (יבמות ס"ב ע"ב). מקור כרב נחמן, בן הדור החמישי של אמוראי בבל, מצריך בחינה מדוקדקת לא רק עקב ריחוקו הרב מתקופת המרד, אלא גם בהעדר עדות דומה מתנאים ואמוראים שחיו בא"י. מועלות כאן סיבות נוספות לפקפק בתוקפו של מקור זה: (1) "אסכרה", לפי רב נחמן עצמו - המוות הקשה מכל: "רב נחמן בר יצחק אמר:...תשע מאות ושלושה מיני מיתה נבראו בעולם... קשה שבכולן - אסכרה" (בבלי, "ברכות" ח' ע"א). ברם, התלמוד והמדרש, בצידוק למה שבא מידי שמים, מייחסים לצדיקים ונכבדים כתלמידי עקיבא רק עבירה קלה, "שהייתה עינם צרה בתורה זה לזה"; עונש כה חמור כמיתה הקשה מכולן ("אסכרה"), איננו מתיישב עם צדיקותם של תלמידי-עקיבא ועם מה שמיוחס להם! (2) יש מקום להניח, כי התוספת הקצרה, "אמר רב נחמן: אסכרה", שורבבה למקור הבבלי בטעות, מהסוג הידוע במחקר התלמודי כ"אשגרה" - העתקה שגויה, תת-הכרתית, עקב דמיון כלשהו העולה ברצף כתיבה או דיבור. והרי אמירה זהה מופיעה בתלמוד הבבלי מפי אותו רב נחמן - בפרשת המרגלים בימי משה ויהושע ("במדבר" י"ד, ל"ז): " 'וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ במגיפה'... שמתו מיתה משונה... ורב נחמן בר יצחק אמר: באסכרה מתו" (בבלי, "סוטה" ל"ה ע"א). (בנוסח עממי: בעניין זה - ה"אסכרה" היא אשכרה "אשגרה"). אגב: אף לגבי פרשת המרגלים לא התכוון רב נחמן להעיד, אלא להטיף מוסר; אין כאן "עדות", מכל מקום.

תמיהות ומחלוקות לגבי מועדים ונוהגים בתקופה הנזכרת, ראויות לבחינה נוספת, אך זאת - בגישה לפיה ניתנה בעבר, ומתבקשת בהווה, הדאגה להעלאת זיכרם של המאורעות ושל כלל קורבנות-האסון בשלהי "מרד בר-כוכבא".