המגמה והנתונים ברורים: מדינת ישראל לקחה על עצמה, בהסכם פריז שנחתם בשנת 2015, לקבוע יעדים להפחתת פליטת גזי חממה, בכדי לתרום את חלקה למלחמה בשינויי האקלים. אלא שמדינת ישראל נכשלה במחויבות הבינלאומית שנטלה על עצמה, וביעדים שקבעה לעצמה, בתחום השימוש באנרגיות מתחדשות. רק כדי לסבר את האוזן: לא רק שישראל לא עמדה ביעד הנמוך של 10% שקבעה לעצמה לשנת 2020, אלא שנכון לסוף שנת 2021 (לפי נתוני רשות החשמל), עומדת ישראל על 8.1% בלבד. מה הטעם לקבוע יעד שאפתני לשנת 2030, אז 30% ממשק החשמל יישענו על אנרגיות מתחדשות, אם הסיכוי לכך קלוש? דוח ביקורת מיוחד של מבקר המדינה שבחן את פעולות ממשלת ישראל והיערכותה למשבר האקלים (26.10.2021), קבע כי במדינת ישראל עדיין לא חל שינוי תפיסה, וכי טרם יושמו האמצעים להפחתת פליטות גזי חממה. חילוקי דעות בין משרדי הממשלה עיכבו, וצפויים לעכב, את היכולת לעמוד בהתחייבויות וביעדים להפחתת פליטות גזי חממה ולמעבר לאנרגיה מתחדשת. הציון למידת ההתקדמות בהשגת אלה, לדעת מבקר המדינה, נעה בטווח שבין ב"פיגור" ל-"אפס". המשרד להגנת הסביבה פרסם ביום 15.2.2022, כי ניתן יהיה להגדיל את יעד ייצור החשמל מאנרגיות מתחדשות, מ-30% עד סוף העשור הנוכחי, ל-40%, באמצעות הגדלת מספר המתקנים הסולאריים בשטחים בנויים, וגידול ביכולת אגירת האנרגיה לשימוש מאוחר. בלב ההודעה מסתתר גם הפתרון: הוספת מתקנים סולאריים בשטחים בנויים, משמע - בשטחים שבאחריות הרשויות המקומיות. היה צפוי כי גם המסקנה המתבקשת מכך - מתן כלים לרשויות המקומיות בתחום הפחתת הגדלת אחוז האנרגיות המתחדשות, הייתה צריכה להיכתב. מרבית הפעילות הכלכלית והחברתית מתקיימת ברשויות המקומיות. הערים הן אלה שמנהלות ומתפעלות את המרחב הציבורי, ונמצאות בקשר מתמיד עם תושביהן. הרשויות המקומיות הן אלה שהוכיחו חוסן ויכולות ביצוע, בהתמודדות עם הקורונה. העברת סמכויות בתחום הפחתת פליטות גזי חממה והיערכות למשבר האקלים לרשויות המקומיות, לצד הרחבת סל הכלים הכלכליים, התכנוניים והרגולטוריים, תאפשר לקדם את הנושא, לחבר את התושבים לתהליכים, ולעמוד ביעדים הלאומיים. נוכח חוסר ההצלחות מצד השלטון המרכזי, לוקחות הרשויות המקומיות אחריות. בשנים האחרונות מקדם פורום הערים העצמאיות, פעולות ותוכניות בתחומי האנרגיה, הבנייה הירוקה, התחבורה ועוד, לצד יישום "אמנת אקלים" ותוכנית "ברית ערים לאיכות חיים וסביבה". אלה כוללות מחויבות של כל אחת מהעיריות, להיערכות, תכנון וביצוע צעדים ממשיים להפחתת זיהום אוויר והגנת אקלים, על-פי מתווה רב-שלבי מוגדר וידוע מראש. משמע, השטח ערוך לנושא. כל שנדרש לשלטון המרכזי לעשות הוא לבצע את תפקידו: להגדיר חזון, יעדים, להעניק את האמצעים ליישום, ולנטר את ההתקדמות. להשאיר לרשויות המקומיות את החופש והיכולת לבנות תוכנית פעולה שתתאים לאתגרים השונים ולמאפיינים הגאוגרפיים והדמוגרפיים הספציפיים. לדוגמה: העמדת תקציבים ומענקים לקירוי מבני ציבור ולבניה "ירוקה", החלפת תאורה, הצבת עמדות טעינה, הסדרת תעריפים מיוחדים למתקנים סולאריים להגדלת התועלת הכלכלית, יצירת תשתית חוקית לאגירת אנרגיה, העמדת ערבות מדינה לקירוי מבנים פרטיים (בדומה לקרן לשיפוץ חזיתות מבנים), תיקנון ותקצוב מומחים ויועצים ברשויות מוחלשות, מתן אפשרות לפרויקטי BOT בהליכים מהירים, ועוד. לסיכום, בעוד שהממשלה כושלת בהשגת היעדים בתחום ההתמודדות עם משבר האקלים וייצור אנרגיה ממקורות מתחדשים, הרשויות המקומיות מוכיחות חוסן ויכולות ביצוע, בשורה של תחומים. על הממשלה לבצע את תפקידה: להגדיר חזון, יעדים, להעניק את האמצעים ליישום, ולנטר את ההתקדמות. יש להשאיר לרשויות המקומיות את החופש והיכולת ליישם תוכנית פעולה שתתאים לאתגרים השונים ולמאפיינים הגאוגרפיים והדמוגרפיים הייחודיים לה. המשך המצב הקיים והשארת הרשויות המקומיות על הספסל, עלולים לייבש את כולנו.