"הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֵּר יְהֹוָה, הֲלֹא גַּם-בָּנוּ דִּבֵּר" - אודה, שמכאיב מאוד לקרוא פרץ זעם, היוצא מפי האח והאחות, מרים ואהרון, כלפי משה, כפי שנוסח בזעם רב בספר "במדבר" פרק י"ב פסוק ב'. מכאיב ההמשך בסיומו של הפסוק, כשבולטת בו נימת קנאה עזה בין האחים - "הֲלֹא גַּם-בָּנוּ דִּבֵּר". כואב לקרוא על קרע במשפחת מנהיג העם, במיוחד שהקרע הוא בעיצומו של מסע היסטורי, מסע היציאה מעבדות רבת שנים בארץ מצרים לקראת חיי חרות לאומית בארץ כנען. כואב לקרוא דברי זעם מפי האחות של משה, האחות שהשגיחה על אחיה משה, דאגה וחרדה על תיבת הגומא, בה הונח בהיותו תינוק רך ימים, שהושלך למי נהר היאור. מרים הייתה זו שגילתה מידה רבה הראויה להערכה על אומץ לב ונחישות, כשמיהרה להתייצב לפני בת פרעה והציעה את עזרת האם של התינוק כ"מינקת מִן הָעִבְרִיּוֹת", שתניק את הרך ותטפל בו עד שייגמל. מצער, שחולשה אנושית של קנאה קיבלה ממדים כה קשים בביטויי זעם של מרים ואהרון כלפי אחיהם. מצער, שמרים ואהרון לא הצליחו להתגבר על חולשה אנושית של קנאה, ונתנו לחולשת הקנאה להשתלט עליהם, השתלטות שיצרה מעמד מאוד מכוער ומביך. אהרון, המוכר לנו מספר שמות פרק ו' פסוק כ', הוא גדול ממשה בשנים, אך הצטרף למשה והיה לדוברו. הוא התייצב עם משה והיה יד ימינו ודוברו לאורך כל המאבק המפרך נגד פרעה. נתמנה לכהן במשכן. גם כשנכשל ונענה ללחצי העם במעשה העגל, לא נפגעה הלכידות של המשפחה, לכן כואב לקרוא בפסוק א' בפרק י"ב: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל-אוֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקַח, כִּי-אִשָּׁה כֻּשִּׁית לָקַח". למרות שמרים ואהרון הם המתרעמים, התרעומת נפתחת בלשון נקבה - "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן", מה שמבהיר לנו, שהאקטיבית יותר בפרץ התרעומת הייתה מרים. כואב לקרוא שפרץ הזעם של מרים ואהרון מלווה בביטוי צורמני, בו מזלזלים אהרון ומרים בצפורה, רעיית משה, כשמכנים אותה בנימה מאוד מזלזלת - "הָאִשָּׁה הַכֻּשִּׁית". ובסוף פסוק א' חוזר ומודגש פעם נוספת כתב האשמה של האחים כלפי משה - "כִּי אִשָּׁה כֻּשִּׁית לָקַח". משלל הנושאים בפרשת השבוע שלנו אמקד דברי בשני פרצי זעם, שבאו לידי ביטוי בפרשה. בפרק י"א פסוק א' מתבטא פרץ הזעם של העם כולו, המופנה לכתובתו של יהוה - "וַיְּהִי הָעָם כְּמִתְאוֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְהֹוָה..." בפרק י"ב פסוק א' הזעם הוא רק של בני משפחה בחוג משפחת המנהיג ומופנה לכתובתו של משה - "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרוֹן בְּמֹשֶׁה עַל-אוֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִּית..." פרצי זעם של העם במיוחד פרץ קולקטיבי של עם ה"מִתְאוֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יהוה.." מביא את משה לרגעי יאוש, בהתבטאותו רוויית הייאוש בפני אלוהי ישראל, כפי שנוסח בפרק י"א פסוק י"ב: "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֶת כָּל-הָעָם הַזֶּה? ...כִּי תֹּאמַר אֵלַי שָׁאֵהוּ בְּחֵיְקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׁא הָאֹמָן אֶל הַיּוֹנֵק...". אודה, שכבשה אותי ההתמודדות עם המשבר. בעת שמשה על סף ייאוש והרמת ידיים, הפתרון שניתן למשבר הוא בהקמת מועצה מורחבת של אנשים, שיסייעו לו לשאת בעול המנהיגות. נקבע על-פי הכתוב בפסוק ט"ז - שיהיו "שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׁרָאֵל", שתפקידם להתייצב עם משה ולשאת בעול במסע המנהיגות - "...וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמְּךָ". אודה, שאני נרגש מהתרומה הערכית של ארון הספרים היהודי לראשוניות בהצבת החשיבות, שמערכת שלטון אינה צריכה להיות מבוססת רק על אדם אחד, הגם שמדובר באדם רב זכויות, במקרה שלנו כשמדובר במנהיג משה. בפסוק י"ז יש הבלטה של האצלת הסמכויות המנהיגותיות על שבעים הנבחרים להיות חברים במועצה - "... וְנָשְׁאוּ אִתְּךָ (עם משה) בְּמַשָּא הָעָם, וְלֹא תִּשָּׁא אַתָּה לְבַדְךָ". פסוק י"ז בפרק י"א בספר "במדבר" מהווה תרומה רבת חשיבות לתרבותה של החברה האנושית בעצם היותה ראשונה בהצבת התפיסה הרעיונית איך צריכה להתנהל מערכת שלטונית. אני מציין בהערכה רבה, שאת הבסיס לקיומו בעתיד של המוסד השלטוני בישראל בשם הסנהדרין, דגם שלטוני כה חשוב לא רק לחברה הישראלית, נטלו חז"ל מהכתוב בפרשת השבוע שלנו, מספר "במדבר" פרק י"א פסוקים ט"ז-י"ז: "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל-מֹשֶׁה אסְפָה-לִי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׁרָאֵל....".