יצחק רבין אמר "אלימות היא כרסום יסודות הדמוקרטיה הישראלית". הוא נקט לשון צמצום והמעטה. הוא עשה הנחה לאלימים. האלימות אינה מכרסמת את יסודות הדמוקרטיה - היא מקעקעת ומרסקת אותם. היא הורסת אותם מן היסוד ו/או עד היסוד. הצבעה של הליכוד נגד הארכה - צפויה, מקובלת ומוסכמת לכאורה - של התקנות ביהודה ושומרון, מקום מושבן של התנחלויות רבות, היא כרסום יסודות הדמוקרטיה. כאשר נציגי ציבור מצביעים בניגוד להשקפתם, לעמדתם העקרונית - שלא ו/או כן לדבר על אינטרס קיומי שלהם והעדפת שיקול פוליטי על השקפת עולם - הם, אכן, מכרסמים את היסודות הדמוקרטיים, שעליהם מבוסס המשטר הפרלמנטרי שלנו.
יותר מהגידופים המחפירים שנשמעו במליאה, לפני ההצבעה, במהלכה ואחריה, כאשר אחד מחברי הכנסת היותר קולניים של הליכוד צווח ככרוכייה בסגנון ירוד, רדוד, נפסד ונקלה, ואחת מהחברות היותר צעקניות בו לא סותמת אף לרגע את פיה; וכאשר הרוחות מתלהטות ואך כפסע בין אלימות מילולית בלתי נסבלת לאלימות פיזית בלתי נסלחת; כאשר חברי הכנסת היותר הגונים בליכוד ויסלחו לי אם אזכיר את שמות שניים מהם (יובל שטייניץ וצחי הנגבי) לדוגמה, אשר אילו הצביעו ההפך מהצבעתם, שבוצעה בניגוד להשקפת עולמם ולמצפונם, הייתה עשויה להיחשב הצבעה מופתית, כאשר בית הנבחרים, שהוא חלון הראווה של הדמוקרטיה בכלל ושל המשטר הפרלמנטרי בפרט, מנפץ את שארית האשראי הציבורי בו, נשאלת השאלה שאותה שאל לפנים המשורר - לאן נוליך את החרפה?
אוי למדינה, אשר נבחרי הציבור, שהם נציגיו, הורסים בהבל פיהם את הבית שבו אמורים להתקבל חוקים המיטיבים עם כלל הציבור; אוי למדינה, שנציגי הציבור שלה חוצים שוב ושוב לא רק את גבול הטעם הטוב אלא גם, אולי בעיקר, את גבול הלגיטימיות בין מה שמותר, גם אם בדוחק ובעצימת חצי עין וחצי אוזן, לבין מה שאסור תכלית איסור, ודאי מבחינה מצפונית ומוסרית. השבוע, בשעת ערב מאוחרת, הרסה האופוזיציה את ביתה והחריבה אותו עלה, עלינו ועל כל ישראל.
