מהי ההחלטה החשובה ביותר, האמיצה ביותר, והקשה ביותר, שקיבלו בתנועה הקיבוצית? התשובה שלי: הוויתור על הקיבוץ. בשנות השמונים כבר היה ברור, למי שלא אטם את מוחו למציאות, שרוב הקיבוצים הגיעו לסוף דרכם. הסוציאליזם לא עובד, ורוב הקיבוצים היו למעשה במצב של פשיטת רגל. אבל ויתור על חלום, על דרך חיים, הוא קשה, ולקח עוד שנים רבות עד שהקיבוצים עברו למודל של "קיבוץ מופרט" (שזה ממש לא קיבוץ). מוזמנים לקרוא ב-ynet את הכתבה על עין זיוון, הקיבוץ הראשון שעבר הפרטה: אסף קמר,"הקיבוץ הראשון שעבר הפרטה לא מצטער: "כעסו עלינו, ובסוף באו ללמוד מאתנו", באתר ידיעות אחרונות 04 ליוני 2022. ההפרטה - ויתור על השוויון והניתוק בין התרומה לתמורה, והוויתור על הצריכה המשותפת "בחינם" - הייתה הצלחה אדירה. קיבוצים פושטי רגל, שהבנים והבנות עזבו, והזקנים שנותרו מאחור היו בסכנת עוני חמור, הפכו תוך זמן קצר ליישובים משגשגים. אם היית מציץ בפחי הזבל של חדר האוכל היית רואה מלא אוכל טרי שנזרק. כלי הרכב המשותפים לחברים היו מלוכלכים ומוזנחים עם בעיות בטיחות....

הקיבוץ, שקידש את החלוקה השוויונית, לא תמיד דאג לשוויון בין העבודות השונות של החברים. "כשהפכתי לחבר קיבוץ הייתי בהלם מאנשי 804 - אלה שבאים לעבודה בשעה 08:00 עושים אפס והולכים הביתה בארבע אחר-הצהריים - ומקבלים בדיוק כמו כל היתר - אוכל, תקציב וכביסה". מה הלקח? קשה לוותר על שיטה גרועה. ההרגל חזק מההיגיון, והפחד מהשינוי משתק. אבל זה אפשרי. השינוי הקיצוני באורחות החיים ובאידיאולוגיה של קיבוץ עין זיוון לא התרחש בין לילה, אלא ברצף של שינויים. "דבר ראשון הוחלט שמוכרים את כל המכוניות של הקיבוץ, עושים חישוב כמה עולה לתחזק את המכוניות - וחילקנו את הכסף בין החברים. בתוך שלושה חודשים כל אחד קנה לעצמו רכב". משאיר לכם, עוקבות ועוקבים יקרים, לחשוב על דוגמאות למדיניות כלכלית מעוותת, שקשה לוותר עליה. אתן אחת: חניה חינם במרחב הציבורי. אין לי צל של ספק (כי זה מה שהעובדות מראות, וזה הקונצנזוס בין המומחים - כלכלים, ומומחי תחבורה, ומתכננים עירוניים - שמעבר למודל (המקובל בכמה ערים בעולם) של תשלום ריאלי על חניה (שמשווה ביקוש להיצע) ישפר את רווחת הציבור. אבל הציבור אוהב "חינם"... תרשו לי בהזדמנות זו להמליץ על אחד הפרקים החביבים על המאזינות והמאזינים בפודקאסט עושים חשבון, הפרק "בלדה לקיבוץ" - בפרק עוד על משבר הקיבוצים ואם אני זוכר נכון גם קצת סיפורים אישיים על התקופה שלי כחבר קיבוץ.