צ'ארדאש ביער לפני כמה שבועות, בביקור אצל בתי איה, ביישוב "קדימה צורן" אשר במרכז השרון, היא אמרה לי שאם אשאר ללון אצלה היא לוקחת אותי למחרת לאיזה אירוע שעשוי להיות חווייתי, ביער הבוטני "אילנות". יער אילנות, שהוא גן בוטני יערני - "ארבוטום" - מצוי בלב השרון בין קדימה-צורן לבין פרדסיה על כביש מספר 4. השטח נרכש על-ידי הקק"ל עוד בתקופת המנדט ועבר כמה תהפוכות עד שהגיע למצבו הקיים ויש בו צמחייה מגוונת ונדירה כמו אירוס הארגמן, תורמוסים, צבעוני השרון ועוד, שלא לדבר על העצים ממינים שונים.
אלא שלא השמורה המקסימה הזאת הייתה מטרת הביקור. המטרה הייתה ליהנות מתזמורת אקורדיוניסטים שמנעימה לציבור המקומי והלא מקומי ששִמעָה הגיעה אליהם. האקורדיון הוא כלי נגינה אהוב עליי והוא חלק מן ההיסטוריה שלי בארץ. בשנת 1947 הביאה לי אמי בבואה מגרמניה אקורדיון "הוֹהנֶר". באותו זמן למדתי אנגלית, בחושבי ששפה זאת היא השער לעולם הגדול, לאחר שבמשך חמש שנים נותקתי ממנו. המורה שלי הייתה מוזיקאית צעירה ילידת גרמניה, בשם רות גלר. לימים שחקנית ידועה בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה. היא הייתה ב-4 שנים מבוגרת ממני. אגב, היא עדיין ב-4 שנים מבוגרת ממני - עד 120. מלבד אנגלית היא טרחה ללמד אותי תווים. אלא שהדרך אצה לי ובשל שמיעה טובה ניסתי להשתלט בעצמי על הכלי הזה משני צדדיו - הקלידים מימין והבָּסים - הכפתורים - משמאל. הוקסמתי מעושר הצלילים שלו וממגוון היצירות שהוא מסוגל להפיק החל בשירי-עָם וכלה ביצירות רציניות כמו "טוֹקָטָה ופוּגָה ב-רֶה מינור של באך" שמנוגנת באורגן בחלל אקוסטי. לא דבר של מה בכך.
בזמני הפנוי, בעיקר בשעות הערב, ובדרך כלל אחרי שיעורי בית באנגלית, הצקתי לאקורדיון ולשכנים וריחמתי על שניהם. שכן כלי נגינה זה, כשם שהוא יודע להיות הרמוני מאוד הוא גם יודע להיות דיסהרמוני, ואז זה ממש מטרד סביבתי.
עם הזמן הגענו איכשהו לאמצע הדרך ועם האמצע הזה לקחתי, יחד עם מעט מטלטלים, את האקורדיון לבסיס האימונים של צה"ל שליד קיבוץ אלונים בעמק יזרעאל. היה זה באביב 1948. אחד המדריכים, יואב שמו, כה נהנה לטרטר אותנו שכל אבר שבגופנו כאב, לרבות אצבעות הידיים, מרוב זחילה תחנת קונצרטינות דוקרניות. ככה ששעות הערב היו בעיקר למנוחה מן ה"סדיסט" הזה. כשהתגבשנו לכיתה בפלוגה ג' בגדוד 23 של חטיבת כרמלי, האקורדיון שלי מצא נגן טוב לאין ערוך ממני, המ"כ אורי ייבין. עם הזמן כאשר הכוח שלנו נע, האקורדיון נע אתו. הוא לא נוגן סולו. בדרך כלל בימי ששי, אם וכאשר המחלקה הייתה בבסיס, ערכנו קבלת שבת. לאחר הארוחה התאספנו כדי להאזין לנגינה של אורי ייבין באקורדיון שלי. יוסי כהן, הסמל, ליווה אותו בחליל ואני בפיליטון. כמה שנים לאחר מכן החלפתי אותו באקורדיון איטלקי הרבה יותר כבד אבל הפיק צלילים מקסימים, כמו איטלקים. אני מזמן הפסקתי לנגן בו, אבל הוא ישנו. בחדר הספרייה בביתה של ראומי, בתי האמצעית, אף היא דיירת "קדימה-צורן" - הוא, על משקלו הכבד, צמוד כמו תמונה על הקיר. כבוד לאקורדיון.
"אקורד השרון" עם מטען היסטורי זה, איה ואני נוסעים לאילנות, מרחק של קרוב לעשר דקות נסיעה, מחנים את הרכב ופונים לחלקה קירחה בלב היער. שם במעגל רחב מרביצים הנגנים את הרפרטואר שלהם. כמקובל כל אחד מביא אתו כיסא, הקהל כסאות בלבד והנגנים כסאות וכלי זמר. במהלך שעה וחצי התענגתי על המוזיקה הקולחת הזאת שכללה שירי ארץ ישראל, סירטאקי יווני, טאראנטלה וקאנצונה נפוליטנה האיטלקיים, אל קונדור פאסה-הפרואני, הפולקה הפולנית, הדנובה הכחולה של שטראוס ועוד.
היו שם לפחות עשרה אקורדיונים, למעט אישה כולם גברים, קלרינט, תופים, גיטרה, מפוחיות פה. מבחינת הגיל דומני שרובם חצו את גיל ה-60 ומהם גם את גיל ה-80 והגיל לא עשה דבר לפגום בשליטה טוטאלית על הכלי. תופעה מעניינת, מבחינה ייחודית בתזמורות, במשך כל אותו הזמן שהייתי במקום - המנגינות זרמו ללא הפסקה. יתרה מזאת. תוך כדי הנגינה היה ונגן בכלי מסוים קם כדי לשתות או לנגב זיעה וכיו"ב, הדבר לא פגע כהוא זה בזרימת המנגינה. באותה מידה היו כאלה שבאו מצוידים ביד אחד בכיסא ובשנייה בכלי נגינה ולאחר שהתרווחו על הכיסא השתלבו במנגינה שנוגנה. זאת לא הייתה מחרוזת של קצת מזה וקצת מזה, אלא המשך. מנגינה אחת מסתיימת ושנייה מתחילה. תהיתי כיצד בלי תווים החבורה הזאת יודעת איזו מנגינה מתחילה. זאת גילה לי מייסד התזמורת וראשה, יונתן בכר, שאגב, הוא לא קורא לזה "תזמורת" ועליו בהמשך.
השילוב בין מנגינה אחת לשנייה נעשה על-ידי נגן מסוים, אשר בסיום מנגינה אחת פתח בגיטרה, באקורדיון, או בקלרינט, מנגינה שאהובה עליו והשאר הצטרפו כאילו תורגלו לכך. גם לא היו תווים לפניהם שכן חלקם יודעים לנגן מצוין אבל לא לקרוא תווים. חלקם קראו פעם תווים אך ראייתם כהתה. הכל היה מאולתר, אך האלתור התהווה במשך חודשים. זה אחד הסודות ושמא אחת התופעות הייחודיות של חבורת נגנים זאת. קוראים לזה "הרמוניה". כאשר נגן אחד פותח במנגינה ותוך שניות מצטרף שני שלישי וכול הלהקה אחריהם. מטבע הנגינה מי שממלא תפקיד חשוב במעבר הם התופים. הם סמני הקצב. לחבורת המוזיקאים הזאת יש שם: "אקורד השרון".
יונתן בכר האיש שהקים את להקת אקורדיונים זאת בשמה "אקורד השרון" הוא יונתן בכר. אמו באה מגרמניה ואביו מבולגריה, שניהם כניצולי שואה. כאן ראוי לציין כי הבולגרים הם עם מוזיקאלי מאוד גם בקול וגם בכלי נגינה. הוא בן 71 נשוי, אב לשלושה וסב לחמישה נכדים. הוריו של יונתן בכר התיישבו בבאר שבע ובגיל 10 החל ללמוד בקונסרבטוריון העירוני והצטיין בלימודיו ועם התבגרותו שמו יצא לפניו כאקורדיוניסט והוא החל בהופעות בעירו ואחר כך במקומות אחרים בהתנדבות כבודד או לצד מוזיקאים אחרים, ללא קבלת שכר.
בשנת 1966 המשפחה עזבה את באר שבע ועברה למושב "שדמה". השכן של המשפחה היה המלחין של שירי-עם, ידידיה אדמון (גורוכוב) ויונתן הצעיר התיידד ולמד להבין "כיצד הרוסי הזה השתלב בתרבות הסביבה המזרחית". הוא נישא בשנת 1974, שם נולדו ילדיו ובשנת 2008 כאשר ילדיו עזבו את הבית, יונתן ורעייתו עברו לכפר סבא.
את רעיון בניית הקבוצה המוזיקאלית הוא התחיל לממש בשנת 1996 במושב שדמה יחד עם ד"ר יעל הס שהייתה נגנית אקורדיאון מתחילה והמשימה שלהם הייתה לבנות גרעין נגינה שיהיה פעיל במסיבות הכפר ובמועצה האזורית גדרות המשתרעת בין אשדות לגדרה. הגרעין של "קבוצת הנגינה" הקיימת הוקם ב-2006. יונתן, כאמור, לא מכנה את הקבוצה תזמורת והנימוקים אתו וגם ההגדרה קולעת יותר למבנה החבורה הזאת. במהלך השנים הוא הכיר וקבל השראה מגדולי האקורדיוניסטים בארץ, ביניהם יהודה אופנהיימר. מלבד נגינה הוא גמא ספרים.
"בגיל די צעיר הגעתי למסקנה כי המוזיקה, גם למי שיודע היטב לקרוא תווים, באה מן הבטן". ה-ראייה חלק מן הנגנים הטובים בחבורה מנגנים משמיעה ולא מתווים". אשר לכלי, יונתן לא רק בחן את החומרים שממנו עשוי האקורדיון - עץ ודבק - אלא גם את שפתו. כאשר ניסה לייבא לארץ אקורדיון אמריקני, בשוק רווי באקורדיונים איטלקיים -זה לא הלך לו. ואז לאחר בחינה מדוקדקת הוא הגיע למסקנה שביחסים עם האקורדיון צריך לא רק לשמוע אותו אלא לדבר אליו בשפתו. אז הסיפור עם האקורדיון האמריקני שונה בתכלית.
הלהקה בהרכבה הנוכחי מונה 17 נגני אקורדיון רשומים ובכללם ארבע אקורדיוניסטיות, וכן כלים נוספים כמו קול אישה, קלרינט דיגיטלי, תופים, גיטרה. גיטרה באס. מפוחית פה, מנדולינה וחליל צד.
"אנחנו לא תזמורת נגינה - ולכן אנחנו לא מופיעים באירועים מוזיקליים כקבוצה", אומר לי יונתן ומוסיף: "חשוב להבין - ובזה הייחודיות - שכן אנחנו לא תזמורת ולא משרתים רעיונות וצרכים של איש לא בשכר ולא בתרומה. נגינה מסוג זה מנגן כל אחד מאיתנו כפרט במהלך חייו. אנחנו קבוצת נגינה שהתייחדה לנגינה באקורדיון ואנו מתמקדים בעיקר בשירה עברית". חשוב היה ליונתן לציין שוב ושוב שהנגינה היא ביטוי של הנגנים כפרטים. לכן הם בדרך כלל לא נענים לבקשות מהקהל. את החריג אציין בהמשך. אך דומני כי המיוחד בנגינה של חבורה זאת היא לנגן לעצמם. הם בחרו באיזה חלקה ביער אליה בא קהל. זה שהקהל נהנה הוא ערך מוסף.
"הנגנים באים לנגן ביחד ליהנות מהנגינה המשותפת וללמוד סגנונות מקצבים ומוזיקה מחבריהם הנגנים", אומר יונתן ומוסיף "מנעד הגילים והניסיון בהרכב הקבוצה הוא מאוד רחב. הצעירים בשנות ה-40 והמבוגרים באמצע שנות ה-80, וכתוצאה מזה ההשפעה נובעת מתרבות הנגינה בארץ ישראל ובישראל בהתפתחותה. זאת כוללת את התפתחות הופעת האקורדיון בישראל, לרבות נגינה של יצירות קלסיות ידועות, בעיקר אירופית".
והנה "חזרנו לצ'ארדש ששמעת", מעיר יונתן "שהיה אתגר לכולנו בכך שהוא טלטל את כל הנגנים הזקנים לילדותם לתקופה שלמדו".
וזה סיפור הצ'ארדש, אשר כפי שהזכרתי - היה חריג. מעין "נגינה כבקשתך". שלחתי את בתי אל יונתן כדי לומר לו שאני רוצה לכתוב איזה פוסט עליהם. לאחר שיחה קצרה עם יונתן, בעוד התזמורת ממשיכה לנגן, הוא ביקש ממנה שתשאל אותי מה המנגינה שאני מבקש שינגנו. איה באה אלי עם השאלה ולרגע לא ידעתי מה אני מבקש ומשום מה קפץ לי הצ'ארדש. "צ'ארדש", אמרתי לה, והיה ברור שהכוונה היא ל-צ'רדאש של ויטוריו מונטי האיטלקי.
הצ'ארדש כמה דקות לאחר הבקשה ואני ליד יונתן בעמידה. יונתן חיכה לסיום המנגינה שנוגנה ופתח בצ'ארדאש. אותי זה הביא בדיוק שבעים שנה לאחור. מתישהו באפריל 1952 לאחר שובי משליחות לתנועות הנוער באמריקה, הוזמנתי לביתם של שָרי, ודוּדוּ, גיסיי לעתיד, במושב שאר ישוב שבאצבע הגליל. הכרתי היטב את האזור כמה שנים קודם לכן, במלחמת העצמאות. שמו היה "עלה רש" והוא התפרק במלחמת העצמאות. הוא יושב מחדש על-ידי עולים צעירים מהונגריה שבאו לארץ ב-1949. רובם נמנו עם המעמד הבינוני בהונגריה, וכאן הפכו לחקלאים. מכיוון שנמסר לי כי הגברים ההונגריים לבושים "דאנדי", באתי לבוש ז'אקט שאותו לבשתי מדי פעם באירועים באמריקה. כשהתקרבנו למושב, שָרי, בראותה גבר לבוש מקטורן, והיא במכנסיים קצרים וחולצה רפויה מכינה איזה מאכל בחוץ, ברחה כל עוד רוחה בא כמו אימפאלה נמלטת מצייד בדמות האיש המכופתר הזה. ואכן לאחר שחברתי יהודית ואני התקרבנו למושב ראיתי לפני איכרים צעירים לבושים "דוֹנגֶריז" - מכנסי זבל, או מכנסי חאקי מקומטים. אמרתי לעצמי. אופס, טוב שהבאתי אתי את החולצה הרוסית שיהודית עשתה עליו את הרקמה ואיתה אבוא בערב למסיבת ליל ששי.
בערב כאשר נכנסנו לחדר האוכל למסיבה ואני לבוש בחולצה רוסית, הגיע תורי להיות בהלם. חבורת הגברים הצעירים הופיעה למסיבה בחליפות כהות עם עניבות או פפיונים והגבירות עם שמלות ארוכות ומחשופים נדיבים, נעלים עם עקבים וחיוך מהמם. בודפשט במיטבה באצבע הגליל באביב 1952. ההונגריות יודעות להתלבש, גם בימי צנע בארץ וימי הקומוניזם אצלם. ובאותו עידן של צנע חמור בארץ, הייתי המום כשראיתי מה עמוס על השולחנות - הכל לא כשר - דתית או טבעונית, תאווה לעיניים ולחֵך. מה לא היה שם. הרץ-סלמי, צ'ובאי, מנגאילצה, טפרטי (אלה גריבאלעך משומן של בשר לבן) סלטים לסוגיהם ובצד בשולחן השתייה. הטוקאי, הפאלינקה, מוסקאט, טוסקו וגם וודקה רוסית והטורטים-לינצר, טורט, טורקט שקדים, "ריגו יאנצ'י-הצועני. האחרונים היו בקצה השולחן בתוך תבניות קרח.
התקליטן- ה-די.ג'יי היה פּוּבּי - אלעזר לנדאו. כאשר נכנסתי הוא הציג את האורח בעברית שהוא למד בחֵדֶר: בֶ-רוּכים. הָ-באים. בֶ-שם הָ-הֶָשֵם. וכמה יודעי עברית העירו לו שזה לא שֵם אלוהי, אלא צבי גיל ואז פובי תיקן את עצמו: בֶ-רוכים הָ-באים בֶּ-שם הָ-שם-צבי גיל. אליעזר לנדאו הקים לימים חברת קוסמטיקה ובתי ספר לקוסמטיקה בינלאומיים בשם ג'יגי' שגם כיום חובקת עולם.
רוב התקליטים שהושמעו היו מבקליט קצרי נגן אבל היו גם כמה ארוכי נגן, כשלוש שנים לאחר שיצאו לשוק, 78 סיבובים לדקה - המילה האחרונה. וככה, כמעט ברצף ותוך כמה הקדמות בשפה ההונגרית, נכנסנו לתנופה. הרומבה, הסמבה, הפסודובלה, הטנגו, הוואלס. כשהגענו לבולרו המקסיקאי הידוע "בֶּסאמֶה מוּצ'וִִִֹ, הזוגות לקחו את הטקסט ברצינות. הנשים ההונגריות יודעות לרקוד ובגיל הזה, רובן היו בשנות העשרים לחייהם, הריקוד היה ויבראטיבי מאוד. רק פעם אחת פובי עצר את הכל והודיע על הפסקה קלה לקראת הריקוד הבא.
"והָ-מָ- הול-הָ-בָא הוא צ'ארדש". וכול העם הריע. "האָרוֹם סוֹרוֹש" - שלוש פעמים: הידד. וזה לא היה מ"נסיכת הצ'ארדש" של אמריק קלמן המלחין היהודי הונגרי, ולא מתוך המחולות ההונגריים של בראמס. זה היה הצ'ארדש של מונטי שמכיל מקצבים נמרצים מן הפיאניסימו שבפיאניסימו ועד לפורטיסימו שבפורטיסימו. זאת הפעם הראשונה שהתנסיתי במחול הזה. כאן השותפה הייתה צריכה להוביל אותי. כי הריקוד הוא מורכב מאוד. תחילה בכיפוף אטי כמו קידה, כמו משב רוח עדין של הרוח בענף צעיר, ועצירה פה ושם, מינוף התנועה הרמת הידיים וסיבוב שלם של המחוללת, וקצב נמרץ יותר אך במידה, רפוי, לפי המנגינה, ועד להגברת הקצב, העלאת הסנטר בגאווה, הידוק הגוף, הרמת הרגליים. כאשר להרכב המוזיקלי בתקליט נוספו העקבים של הרוקדות. עצירה פתאומית תוך רקיעה ברגל, שוב קידה ותנועות אטיות של הגוף ואז ברעם ובעוצמה-טאקה טאקה טאקה טאקי טאקי, טאקי טאקי, ובסחרור הרוח של מפרשי השמלות, חום הגופות ההדוקים, מצלתיים ותופים, והופ, הופ, הופ, הטוקאי והפלינקה, בשייק של הגוף, למעלה ולמטה, הבושם הנשי המהביל והזיעה שלי, ובתוך הסערה הזאת אני בסחרחרה צנטרפוגאלית שמעלה אותי לגבהים נפלאים. צנחתי.
מצאתי את עצמי במיטה משפשף עיניים לראות את הסביבה ובה הייתי רק אני. דודו היה ברפת מאז שעה חמש ישר מן המסיבה, שרי וחברתי יהודית היו אי-שם אולי בלול או במטבח. סינדרלה חזרה לשאר ישוב, אתי, שריד הצ'ארדש.
"תדע לך צבי, שזאת הפעם הראשונה שאנו ניגָנּוּ את הצ'ארדש של מונטי". זה היה יונתן שהחזיר אותי ליער. "אני מבטיח לך שאם תבוא בפעם הבאה, ננגן אותו טוב יותר". אפשר ואעשה זאת.
