בבואה אפלה. כך הרומן הנוכחי. במרכזו ישנה אישה צעירה, כמעט ילדה, הלכודה במרחב גברי ובקודים של שתיקה וכפייה. זהו ערב חתונתה. כמעט גזר דין מוות. האורחים ממתינים בחוץ, וביניהם חברת הילדות, ידיד הנפש והאב המאמץ. בפנים, על הספה, מוטלת הכלה בשמלתה הלבנה. איתה בחדר בעלה לעתיד, אחיו התאום ואביהם. משהו קרה. משהו המאיים לפגוע בסדר הטוב, בחיים העתידיים ובערב הזה.
זאב, אביו של יואל, לבש מכנסיים שחורים. שניהם לבשו מכנסיים כחולים. אצלם בכפר בכלל לא לבשו חליפות; "חולצה לבנה מגוהצת זה הכי חגיגי אצלנו. אם לא תצפי לא תתאכזבי". המשפט הזה חזר על עצמו בכל הזדמנות (עמ' 5). יואל תמיד היה אומר את המשפט הזה לדינה. משפט שגרם לה לצמרמורת וכאב. דינה היא הכלה. יואל הוא החתן. יואל כפרי וניכר כי הוא שמרני באופן מיוחד ומובהק. דינה היא עירונית, והיא ההפך מיואל. היא פתוחה באופיה, אך עם זאת נאלצת לקבל את המציאות שסביבה.
אנו מדברים על שנות השבעים. שניהם יתומים; דינה יתומה מאב ומאם ויואל יתום מאם. הוא בקשר קרוב עם אחיו התאום נתן. הם עושים יד אחת כמעט בכל דבר. לאביו, ולאחיו ישנה השפעה מאוד גדולה עליו. לאביו קוראים זאב, דבר המעיד הרבה על אופיו. דינה לא באמת אוהבת אותו, אך המציאות דורשת ממנה ההפך. היא נדרשת לגלות כוחות ולהיכנס לנישואים שאינה בטוחה בהם כלל. יש כאן עלטה, אפלה ומערכות יחסים מכאיבות. דינה מחפשת את עצמה בכל הכאוס הזה. היא לא בהכרח תצליח.
יואל, לעומת דינה, תמיד חיפש משפחתיות. אם לילדים שעוד לא נולדו אפילו. הוא רואה את התמונה הזו בדינה, שהיא, מצידה, מעולם לא ביקרה בכפר, העירוניות נמצאת בדמה. היא יודעת שהכפר של יואל הוא לא באמת כפרי; לא היו בו חיות משק, לא מטעים ולא עצים. אולי הוא למעשה משקף את האופי של יואל; משהו בו לא אמיתי, אדם המסתתר מעצמו, מדפוסי אישיותו הבעייתיים. בכפר הירוק יש משהו אידילי, אך לא יואל, אך לא מערכת היחסים הזו. למעשה, בכפר של יואל "רק חמתו של תמוז עמדה באמצע השמיים. לוהטת. ושממה גסה. הרבה גסויות היו (עמ' 9)".
בסיפור, אילנה ברנשטיין גורמת לקוראים לנוע בין דינה ביום חתונתה לדינה בעברה. כמו אישה-ילדה המתחבטת עם עצמה, נשענת על אהבתה לחבר הילדות, ידיד הנפש, שאול. זוהי אהבה שלא מומשה והיא נאחזת בעתיד שכלל אינה מצפה לו. האורחים ממתינים בחוץ, מחוץ לבית בכפר, וביניהם מנחם, אביה החורג של דינה, ושאול, שעל נוכחותו היא נשענת. היא מסרבת לצאת, להראות שהכול בסדר, שכן היא מסתירה סוד גדול. השאלה מה בדיוק קרה, מי בדיוק עשה מה, היא מעורפלת. הכרתה של דינה מלאה באפלה, והיא המרכז של הספר, הנרטיב המתפתח והמניע אותו, קדימה ואחורה. אישה המחפשת את דרך המילוט מעצמה ומסביבתה.
מעגל אלים כמו בספרה הקודם, גם כאן ברנשטיין בוחרת להתמקד בחלקים המושתקים בחיים; אישה הנמצאת במעגל אלים מינית ופיזית (ועל כך מעידה כריכת הספר), ונדרשת להכריע מה תעשה, ללא ידיעת תג המחיר אותו תידרש לשלם, ועם הרבה פחד ותוך רצון לצאת מהגיהינום.
שם הספר לקוח משורת הפתיחה של האידיליה של שאול טשרניחובסקי, "כחום היום", שנחשבת עד היום לאחת מפסגות יצירותיו: "עמדה חמתו של תמוז באמצע שמים, משפיעה/שפה של אורות ונגוהות על שדמות אוקרינה וגניה". האידיליה מסתיימת כך: "ועמדה חמתו של תמוז לוהטת באמצע שמים,/וימים של פלדות נשפכים, ושביבים, וכשפים וזהרורים". וכך ספרה של ברנשטיין. כמו כתם היין (דם) בכריכתו. מעגל של דמים ותופת, שהם מנת חלקה הלא מבוטלת של הגיבורה, שאין היא כמעט גיבורה.
ברנשטיין משתמשת בתיאורים ארוכים, הולכת קדימה ואחורה ומשאירה את הקורא כמו בספינה טרופה. לא באמת יודעים מה קורה ומה עתיד לקרות, כי כל העת מצויים בתודעתה מלאת התופת של דינה, הגיבורה, שההווה שלה נפגש בפיצול עם העבר שלה, שהאונס טורף את מה שמתחולל בנפשה. ברנשטיין מכה בקוראיה ללא רחמים ומגישה את הטראומה כפי שהיא. גיבורה הנמצאת באפוס קאמרי מצמרר, המנסה להשתחרר ממנו ללא כוחות.
מהלך הסיפור, המנסה לשדל את דינה לצאת לחצר, מגלה לנו יותר על יואל ועל אחיו התאום, על היחסים עם יואל המבוגר ממנה באחד עשר שנים ומתייחס אליה בפטרוניות וברכושנות, ובנוסף מנסה לסגור חשבון עם שאול, אהובה לשעבר של אשתו העתידית.
הספר נע בין דינה הפנימית לדינה החיצונית, ולכן מוגש כאן מסמך ביקורתי ונוקב בהתייחסות לקורבנות טראומה מינית. הספר מכניס את הקורא כמעט לתחושת מבוכה המלווה עם מערבולת, אין אונים מול המצב הקיים. דמויות הגברים כאן הן איומות (מלבד אביה החורג של דינה), והן מבליטות את דמותה השואלת והממאנת של הגיבורה. דווקא מעצם העלילה השבורה, הדמות האמיצה שהיא גיבורה שאינה גיבורה, המייצגת בעיקר פחד, ברנשטיין מצליחה ליצור בלבול רב שבו נעוץ קסמו של הספר. זוהי קריאה המזמנת תחושות רבות עם הטקסט. זהו ספר המגביר מחנק, תהייה ולא מוצא מזור.
