אילו יכולתי לחזור במנהרת הזמן אל תפקידי חיי בעיתונות בהיותי "הסופר המדיני" (כך קראו לזה אז) ושליח הארץ בארצות הברית, הייתי מגייס שורה של סימני שאלה לבירור מדיניותה של ישראל מול אירן. לא מנקודת ראות המשלימה עם הרוע של האיאתוללות בטהרן אלא דווקא מזווית ביטחוניסטית מובהקת.
ראוי לגבש תפישת עולם הבוחנת מחדש אכסיומות ארוכות שנים והתנהלות טקטית עכשווית שהופכת לאסכולה ולתורת-לחימה בלי לתהות על משמעותה. מה התמונה המצטיירת ומה מעורר תהייה?
- לפני זמן-מה התפרסמה ידיעה שהיא בבחינת רעש אדמה מדיני אם תוכנה נכון, אך היא חלפה בלי להותיר את רישומה. נאמר בה כי ראש האגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון דרור שלום התבטא בשיחותיו עם ממשל ג'ו ביידן בוושינגטון כי ביטול ההסכם (הרע) עם אירן בנושא הגרעיני היה בבחינת משגה. זו פניית פרסה ממדיניותו של בנימין נתניהו שדירדר את דונלד טראמפ לבטל מצב רע כדי ליצור מציאות גרועה פי כמה וכמה. אם אכן שלום הציג בארצות הברית עמדה המעדיפה הסכם רע על התוהו ובוהו הנגרם עם מחיקת ההסכם עם אירן כי אז יש לברך עליה. זו התחלה ראויה.
- ישראל שגתה כאשר ביטלה בפועל את העמימות סביב מבצעיה הצבאיים והמודיעיניים נגד אירן. הכל יודעים שמלחמה זו מתנהלת כבר כמה וכמה שנים, אך ההכחשה נחוצה מסיבות רבות, בין השאר כדי להפחית את הלחץ באירן לבצע פעולות גמול נגד ישראל ויהודים בכלל.
החטא הגדול אירע כאשר נתניהו גייס לעצמו את ההודעה-הודאה שישראל שאבה את ארכיון הגרעין האירני מעל אדמת טהרן אל הכספות המשוריינות במוסד. זו הייתה יהירות שנכשלה, הא-ראייה שלא גרמה למדינות ידידותיות באירופה ובארצות הברית לנדות את אירן מהמערכת הבינלאומית.
נפתלי בנט הרחיב את החטא תוך התעלמות מעצת חכמים ש"סוף מעשה במחשבה תחילה". לעתים אני צופה בכתב הצבאי הפעיל של ערוץ-12 ניר דבורי וחש כאילו הגיע בזה הרגע ממשרד של בכיר בצה"ל או במוסד עם הנחייה ללבות את האש. "כל ימיי גדלתי בין חכמים ולא מצאתי טוב מן השתיקה", כמאמר אחד התנאים כבר לפני כאלפיים שנה.
- עתה עיקר התהייה האקטואלית: התקשורת חייבת לציין כי הידיעות על פעילות תקיפה של ישראל מתפרסמות "על-פי מקורות זרים", אך בימי הממשלה הנוכחית ניתן לראות על פני הכתבים המתודרכים על ידה את שביעות הרצון מייחוס התקיפה לצה"ל או למוסד כמראה חתול עם שאריות חלב על שפמו.
- מלחמת ישראל במיזם הגרעין מוצדקת. היא מקבלת משנה תוקף בימים אלה בהם האיאתולות מכבים את המצלמות של סבא"א. הם מסתירים את תנועת הסרכזות (צנטריפוגות), שהן חלק מההליך ליצור פצצה גרעינית. אך מנקודת ראות ישראלית המבחן הוא של עלות/תועלת. מה התועלת בהרג מדענים אירניים המועסקים במיזם הגרעיני? האם דין הריגת ראש גדול כדין פגיעה בכפופים לו? עד לאיזה דרג באירן תתיר הממשלה בירושלים לפגוע במדעניה של אירן?
- בעייתית היא סוגיית הסיכול הממוקד באירנים האחראים לטרור נגד ישראלים וכן יהודים בכל רחבי העולם. הם חלק מ"משמרות המהפיכה" ונכון עושה ישראל בצאתה לפגוע בהם, אבל העתקת המאבק בהם לאדמת אירן היא משגה יהיר, ואולי גם מזיק. למלחמות התשה מהסוג המתנהל בין ישראל לבין אירן יש תג מחיר. יש גם הבנות בשתיקה להימנע מלהתקרב אל מטווח הירי. בנושא זה ישראל פרקה את אחד המחסומים העצמיים, וראוי שתחזירו ליושנו.
עד כאן התהייה ברמתה הבסיסית. סימני השאלה העוסקים באסטרטגיה המדינית צריכים דיון בפני עצמו (למשל, הממשלה הנוכחית תרשום לעצמ הישג מזהיר אם ייחתם הסכם שלום בין ישראל לבין סעודיה, ממש מימוש חלום שהיה בעבר באספמיה. למהלך ברוך זה יש זיקה מובהקת המצריכה דיון ממשי באשר לעימות בקו ירושלים-טהרן). בסיכום עם דימוי, ישראל צריכה להחזיק את האצבע על ההדק מול אירן, אך להיזהר מפני לחיצה חפוזה עליו.
