אם במדינות ערב, מרבית האוכלוסייה צעירה מגיל 30, רובה ללא חינוך וללא תעסוקה, ולפיכך כה קל לשטוף את מוחה בדרשות שישי במסגדים, או באמצעות ארגונים חברתיים הדואגים לפרט (דוגמאת חיזבאללה וחמאס) ומשעבדים אותו לחלוטין, הרי שבמדינת ישראל המצב שונה לחלוטין. מדינת ישראל הרה תמידית (לפחות בעשורים האחרונים), מתחדשת, גדלה ומתפתחת. אנשים צעירים שנולדו לא במדינה שבדרך, לא התנסו ב"כל ההתחלות קשות", כי אם בפלא פלאים, מעבדה של התחדשות ומצוינות, פיתוחים שבעבר אפילו לא חלמו עליהם. בניגוד גמור לבני דודיהם הערבים במדינות ערב, ישראלים זוכים בחינוך מהטובים בעולם, ומעסיקים המתחרים להעסיק אותם, לעניין אותם בכיוון שלהם, ומוכנים לשלם על כך טבין ותקילין. לישראלים לפיכך אין זמן להתעסק בשנאה האוכלת את האדם מפנים, הטופחת ומאמירה, ממש כמו שמרים (או נגיף הקורונה). הם עסוקים בחיים: בית ספר, צבא, טיול בעולם, לימודים אוניברסיטאים, חתונה, משפחה, הנה ילד ועוד ילד ועוד ילד, גידול ילדים וכל הכרוך בכך, ולפני שמישהו הספיק לנשום, הילדים מתחתנים, מקימים משפחות מהם, נולדים נכדים והגלגל חוזר על עצמו. נראה שבארץ העוגה הולכת וגדלה, ולכן בגדול טוב לנו כי אנחנו מעלים על נס את החיים עצמם. הערבים סוגדים למוות, כת משונה, הרסנית, איומה ומאיימת. בלוס אנג׳לס על קיר מסעדה יהודית שפעם הייתה במרכז החיים היהודים בעיר, שבעה ציורי קיר של ההיסטוריה של היהודים בעיר מאז היווסדה ב-1850 עד 1984, זמן הפרויקט. אחד הפנלים מראה תלמידים יהודים צועדים בהפגנה עם שלט עליו מתנוססת הכתובת: "אנחנו מדברים רק על החיים"! אלא שהיהודים באמריקה מחקו את עצמם. עם כל דור שעובר, הקשר ליהדות, ולפיכך לארץ ישראל, נהיה רופף יותר ויותר, עד כדי כך שילד יהודי אינו יודע מה זו מזוזה ומוכן לוותר על מדינת ישראל מלשון, "אם המדינה קיימת או תחדל מלהתקיים, אחד הוא עבורי". היהודים התבוללו, החלו לסגוד לאלילי הקידמה, בדיוק כמו ביוון. היהודים הפכו חלק מהאליטות. אך מי שזוכר קצת מההיסטוריה (בכל זאת אנחנו חוגגים את חג החנוכה מדי שנה בשנה) יבין שיוון כאימפריה לא קיימת יותר, כך גם הפרסים והטורקים, הבריטים והספרדים, וכו׳ וכו׳ (וכנראה בעתיד הנראה לעין גם ארה"ב). אימפריות קמו ונפלו, ומכולן נשארו היהודים, קומץ קטן המונה כ-15 מיליון אנשים בעולם כולו. עם עקשן, שפשוט מסרב להעלם, ולהפך, הוא משגשג ופורח. בארץ יש בעיות, ובהן חינוך כושל, אלימות גוברת, שנאת הערבים (אזרחי ישראל) אלינו, קשר רופף לבירה, השתמטות כה רבים המיועדים לשרות חובה משרות בצה"ל, שני מעמדות עם פער עצום ביניהם, נהתנות מוחלטת וחיים קלים, טובים מדי. הדור הצעיר, בו אני כולל את כל מי שנולד וגדל אחרי מלחמת יום הכיפורים, לא התנסה באיום קיומי של ממש, רב חזיתי, המאיים להשמיד את כל מה שיש לך, כל היקר לך. עבורם ברור שמדינת ישראל תמיד הייתה ותשאר לעד. שאין דבר שאנחנו לא מסוגלים לעשות. שהכל פתוח והכל אפשרי, צריך רק לרצות וזה יקרה. מחד כל זה טוב, טוב עד מאד, אך מאידך-גיסא, כשעומדים בפני סכנה הולכת וגוברת, מתעצמת ומאיימת להתפרץ, טוב יהיה אם נהיה מוכנים. מה עוד טוב במיוחד בארץ? הדתיים — בעיקר אותן "כיפות סרוגות" אך גם חב"ד וכל בתי הכנסת בת"א כמו גם בכל עיר אחרת ברחבי הארץ. החרדים באשר הם (ואפילו הקיצונים שבהם) וכך הלאה — עוטפים אותנו במעטפת מיוחדת, ממש כיפת ברזל אלוהית. יוצא שאפילו אם הם מרגיזים אותנו (לפעמים עד מאד), תועלתם רבה עד מאד. בניגוד ליהודי ארה"ב שהלכו לאיבוד, הישראלים החילוניים בארץ מוגנים על-ידי הדתיים המבטיחים את עצם המשך קיומנו, לא כמדינת כל אזרחיה כי אם מדינת הלאום היהודי. מה נדרש, ולמה ניתן לקוות ולהתפלל? לֹחינוך טוב לדור הצעיר. למנהיגים שיקומו ויובילו אותנו בדרך הנכונה. שנזכה לרוות נחת מהדור הצעיר. שיזכו הם להקים בית ומשפחה בישראל. ושנתלכד ונחזור כולנו לארץ אבותינו, ארץ שגשוג ופריחה, מדינה הקולטת עליה, מדינה המחכה לבניה ופועלת להשבתם הביתה, בית שהוא מקלט ומפלט והמקום הטוב ביותר בעולם עבורנו, מאז ומתמיד.