שנים עשר אנשים באו לראשונה לארץ ישראל. שנים עשר מרגלים ראו בדיוק אותם מראות, נפגשו עם אותם האנשים, נפגשו עם אותה ארץ. הם עברו את מרחבי הנגב עלו על הריה ירדו לעמקיה, הלכו לאורכה ולרוחבה. הם בחנו אם הָעָם היושב בה הוא "הֲרָפֶה הֲמְעַט הוּא, אִם רַב" (במדבר, פרק י"ג, פס' י"ח). שנים עשר אנשים, שראו בדיוק אותם מראות, הגיעו למסקנות שונות, במיוחד לאור המפגש עם מי שכונה בפיהם "יַלְדֵי הֶעָנָק". גם בחוזרם למחנה בני ישראל כולם הביאו מתנובת ארץ ישראל. מאותם המראות ומאותם המפגשים עשרה אנשים הגיעו למסקנה, שלא ניתן להיכנס לארץ ישראל. שניים אחרים - אחרי אותו מפגש עם אותם מראות ועם אותם אנשים - הגיעו למסקנה שונה לחלוטין. לדעת השנים האחרים, ניתן להיכנס לארץ, כי היא טובה. המפגש שלנו עם הרשמים של שנים עשר המרגלים הוא עבורנו שיעור מופלא, שחייב להנחות אותנו בחיינו היומיומיים כאן ועכשיו במדינת ישראל. עשרה אנשים, שמילאו תפקידי ריגול, עלו על שרטון של התלהמות. התלהמותם של עשרה מרגלים כבשה את ההמונים בעם ישראל, שמהר מאוד הגיעו למסקנה האומללה. הם מהרו לתת ביטוי וולגרי לנכונותם לחזור למצרים החשוכה רק לא לעלות ולנסות להיכנס לארץ ישראל. בחיינו היומיומיים עלינו להתייחס ממרחק של מאות רבות של שנים, ולבחון מה היה עלול לקרות לנו היום, לעם ישראל, אם הביטויים הוולגריים הללו של עשרת המרגלים היו קורמים עור וגידים, ועם ישראל היה חוזר למצרים. אנחנו בחיי היום יום חייבים לא ללכת שולל תמיד אחרי רוב מתלהם. אסור לעם ללכת אחרי נהרות של רוב השבויים בהתלהמותם. ההתלהמות עלולה לגרום לנזקים אימתניים בלתי ניתנים לתיקון. ההתלהמות של הרוב הייתה עלולה לגרום לנו שיבוש במהלכים משמעותיים בהיסטוריה שלנו. אם היו מאמצים את מה שנוסח בספר במדבר בפרק י"ג, פסוק ל"ב: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ", עלולה הייתה להתרחש מציאות שלעם ישראל, עם שיצא ממצרים אחרי ארבע מאות שנות שיעבוד, לא היה מפגש עם ארץ ישראל, אלא הוא היה חוזר למדינה הפרעונית. ההתלהמות של הרוב הייתה עלולה להביא לתוצאה הרסנית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפרק י"ד פס' א'-ד': "...וַיָּלֹנוּ עלַ-מֹשֶׁה...כָּל בְּנֵי יִשְׁרָאֵל...לוּ מָתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם...וְלָמָּה יְהֹוָה מֵבֵיא אוֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּינוּ...הֲלֹא טוּב לָנוּ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה..." מול גילויי ההתלהמות ששטפו את העם, ניצבו במיעוט רק שניים, כלב בן יפונה ויהושע בן נון. הם לא הצליחו לשכנע את העם שאמר "טוֹב לָנוּ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה". אבל הם התעקשו על המסר שביטא את אמת חייהם - "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" (שם, פס' ז'). ההתלהמות במעמד ההיסטורי הזה הובסה רק בזכות כוחו ועוצמתו של המנהיג משה. אחרי שנים רבות של נדודים במדבר פקד את עם ישראל רגע היסטורי מסוכן, שהתבטא במתואר בפרק י"ד פס' א'-ב' - "וַּתִּשָּׁא כָּל-הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת-קוֹלָם וַיִּבְכּוּ...וַיָּלוֹנוּ...כָּל הָעֵדָה: לוּ-מָתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם".

אנחנו עדים למעמד היסטורי כואב, בו תוצאת ההתלהמות של עשרה מרגלים סיבה אחריה חלק הארי של העם להעדיף את החזרה למצרים ורק לא להיכנס לארץ ישראל. מי שהציל את ההיסטוריה הישראלית מהתוצאה ההרסנית, שהיא פרי התלהמות של הרוב ברגע היסטורי נתון, זו הייתה ההנהגה של משה, אדון הנביאים. להנהגתו של משה ולחזונו ההיסטוריה הישראלית חייבת תודה. ואנחנו היום חייבים להיזהר מגילויי התלהמות של הרוב, התלהמות שעלולה להביא עלינו תוצאות הרות אסון.