בשבוע הספר אני חוזר את יורם קניוק שלי, סופר שאני אוהב, וכואב שהיו גילויי התנגדות גדולה לסופר במיוחד בשנים האחרונות לחייו. סופר שהלך מאתנו היום לפני תשע שנים בשנת 2013. הקטעים שיובאו להלן אינם לקוחים מספרות עוינת למדינת ישראל, הם לקוחים מספר שכולו אהבה למדינת ישראל - מהספר "תש"ח", שכתב יורם קניוק ויצא לאור בשנת 2010. הספר זיכה אותו בפרס הספרותי - פרס ספיר לשנת 2010. הספר עובד גם למחזה בבימויה של נויה לנצט. ההצגה הועלתה על במת תיאטרון חיפה. יורם קניוק, הסופר האהוב עלי, אהב בכל נימי נשמתו את המדינה בה גדל, בה בגר ובה גם הגיע לשיבה. בספרו "תש"ח" הרבה יורם קניוק לשאול שאלות, כדוגמת השאלה הנוקבת, שנשאלה במהלך הקרב על כפר קיסריה בשנת 1948 - "שאלתי את אורי למי הם מפריעים כאן והוא אמר, הם מפריעים בתחת שלי, פשוט צריך שלא יהיו פה ערבים, ולכן מגרשים אותם מכאן" (תש"ח, עמ' 97). יורם קניוק כאב את כאבם של ערביי קיסריה שגורשו מכפרם. חלקם הארי היו מוסלמים יוצאי בוסניה, שגם הם גורשו על נשותיהם וטפם - "היוצאים סוחבים את המטלטלים שלהם ...מישקה דפק על פח, שיהיה יותר רעש, ופרימוס (סוג של מטוס קל) של ה"הגנה" חלף מעט מעלינו הנמיך טוס וניסה להשליך פצצה... הבוסנים היו שקועים בחול... העצב שלהם היה בהליכה, שלא הבנתי אז, אבל אני מבין היום" (שם, עמ' 97). החיים זימנו את יורם קניוק למפגש ספרותי בארצות הברית עם קהילה בוסנית. ריגשה אותו מאוד הפגישה עם אישה בוסנית החיה בניו-יורק, פליטה מהכפר קיסריה, שהייתה ילדה בת חמש עת גורשו הוריה מכפרם. הפגישה עם האישה הבוסנית הסעירה את יורם. במהלך הפגישה בניו-יורק חש יורם קניוק הסופר, שהוא אינו במפגש ספרותי בארצות הברית, אלא הוא חוזר עשרות שנים לאחור לחולות קיסריה.

כאב וזעם

הפגישה עם הדמות הבוסנית בניו-יורק החזירו אותו לשורות בספר שהוא נמצא בכתיבתו - "הם לבשו מעילים ונראו כמו נמלים לוחכות בחול. בקצה השיירה ראיתי ילדה שהחזיקה בידה בובה. היא הסתכלה אחורנית ונגררה על-ידי הערבי שזיהיתי כבוסני, ידידו של אבי, והתעצבנתי אבל לא עשיתי דבר. למה שראיתי לא היה עדין שם, לא היה תואר, היה צריח של מסגד קבור למחצה מתחת ערימת החול. השיירה האנושית שנראתה הייתה כבר פחות נוהרת ויותר אבודה" (שם עמ' 98). יורם קניוק לא מצא מנוחה לנפשו, כשראה לפניו את מי שהייתה ילדה, שהוא היה שותף לגירושה מביתה, כפרה נהרס ועל חורבותיו באו לגור אנשים אחרים ובנו מבנים בעיקר ליהודים אמידים. על-פי חוק הנכבה, אם יתאספו ילדי בית הספר הערבי בכפר הסמוך לקיסריה, וביום הנכבה יעלו שאלות מספרו של יורם קניוק, הם עלולים למצוא עצמם ככאלה שעברו על החוק. אם הם יקריאו שורות מספרו מתוך כוונה לתת ביטוי לכאב ולזעם על מה שפקד את עמם, זו תהיה עבירה על חוק, שחוקקה לבושתנו כנסת ישראל. על-פי החוק אסור לאותם ערבים לקרוא בפומבי בטקס את הרהוריו של יורם קניוק היהודי, אותם הצפין הסופר במעמקי נפשו עשרות שנים עד שהעלה אותם על הכתב בספר תש"ח - "אמרתי שאני לא מבין בשביל מה צריך לכבוש את קיסריה... ומדוע היה צריך לגרש את תושביה". בבית הספר הממוקם בין הווילות בקיסריה יעלזו נערים ונערות בשמחת החג. תלמידי בית ספר ערבי סמוך לקיסריה עלולים למצוא עצמם עבריינים וייענשו, כפי שישיתו עליהם סעיפי חוק הנכבה, כי הם נתנו ביטוי לכאבם בטקס. כתב האשמה יתייחס לעובדה, שהתלמידים ערכו טקס בבית ספרם והביעו כאבם על כפר, ש"יש שם אמת מים רומאית עתיקה ואמפיתאטרון" (שם עמ' 100), יקראו קטעים ספרותיים גם מספרים אחרים, המתארים חיי דייגים במה שהיה מאות שנים כפר קיסריה, ממנו גורשו תושבים, ועל חורבותיו נבנה יישוב. על-פי הוראת החוק, כאזרחי ישראל הם חייבים לשמוח כמו עמיתיהם בכרי הדשא של קיסריה. אסור להם להביע את כאבם על אסון שפקד אותם, אסור להם להקריא קטעים מספרו של יורם קניוק - "תש"ח". וכבר אינני מדבר על העבירה החמורה אם בטקס בבית הספר, מלבד הקטעים מהספר "תש"ח" של יורם קניוק יקריאו שירים של מחמוד דרוויש או של תופיק זייאד - שירי כאב על הרס של למעלה מארבע מאות כפרים. כמורה ומחנך אני מצר על כך, שכנסת ישראל חוקקה חוק, המונע מחמישית של אוכלוסיית מדינת ישראל לתת ביטוי לכאבם. אין חוק שיכול למנוע מאדם או מציבור להביע את כאבו. אנחנו, ששבנו למולדתנו לבנות את ביתנו הלאומי השלישי, חייבים להיות קשובים למאוויים ולביטויי כאב של העם הפלשתיני החי כאן. כפי שלי חשוב, שיהיו קשובים למאוויי העם היהודי לבנות את ביתו הלאומי, עלינו להיות קשובים למאוויי האחר החי כאן. מצא חן בעיני, שבסוגיה הזו אימץ יורם קניוק במילים שלו את מה שכתב החכם באדם, קהלת הוא שלמה המלך, בפרק ט' פסוק י"ח - "טוֹבָה חָכְמָה מִכְּלֵי קְרָב".