ערבי ישראל מהווים כ-20% מכלל האוכלוסייה בישראל וזה מיעוט גדול מאוד בעידן הנוכחי. אבל מבחינת סיקור בחדשות דומני שבאחרונה הוא מקבל נתח גדול יותר של סיקור מאשר חלקו באוכלוסייה. זה מתחיל ב"עולם התחתון" של הרג ורצח במגזר הערבי ובו אני כולל גם רצח בשל "שמירה על כבוד המשפחה", ובעולם העליון של הפוליטיקה שבה חבר כנסת בודד, או חברת כנסת בודדת לא רק עלולים לגרום לפרוק הממשלה אלא להביא לשינוי דרמטי בחיי אזרחיה תוך ערעור יסודות החברה.
לאמור שני חלקי התמונה הם תשלילים ועלולה להיות להם השפעה מרחיקה לכת על האיזון העדין והשברירי ביחסי הקהילה היהודית והקהילה הערבית בישראל. בהקשר זה הוועידה שמקיים עיתון הארץ בנושא "שותפות פוליטית יהודית-ערבית" היא דבר מבורך אבל גם במקרה זה מדובר באיזה "זרקור" זמני, מעין "ספוט" של אולפן אך ספק אם תהיה לו תהודה מתמשכת בשטח.
עלי לציין כי זהו פוסט של אזרח ישראלי, שלמצער, כל היכרותו האינטימית עם האזרח הערבי מוגבלת למפגש תקופתי עם הרוקחים הערביים הנהדרים במרפאה שלי ופה ושם איזה מפגש אקראי עם ערבי שממנו אני לומד משהו, אבל זה דבר ייחודי. אני מגדיר את עצמי כאדם ליברלי אשר בשבילו מה שנקרא "כבוד האדם וחירותו" הם מעבר לחוק בנושא הזה. אלה, קרוב לוודאי, תורשה גנטית, אך לא פחות - נסיבתית, נטועים עמוק בנשמתי. עם זאת אני פטריוט ישראלי שהשמירה על ביטחונה וקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית הם בעבורי הנחת יסוד.
אשר להיבט הדמוקרטי, הרי בזירה הפוליטית קשה לקרוא היום לרוב המפלגות דמוקרטיות. שכן כפי שציינתי בפוסט אחר, בשיטת הבחירות הקיימת אשר לכאורה הרוב שולט בה, אך בפועל השלטון היא בידי מפלגות, ולעתים בידי בודדים סוררים. מה גם שבחלקן של המפלגות - ההנהגה לא נבחרה בצורה המקובלת אלא על-ידי ראשיה או מייסדיה. אך ההבדל הוא בחלוקה של העוגה הלאומית. האם ערביי ישראל זוכים לחלקם הראוי גם כאזרחים וגם לפי גודלם כקהילה. וחשוב לא פחות מה הם עושים כדי לקבל את החלק המגיע להם.
האפליה ותיקונים בתחומים מסיימים ועדת החקירה הממלכתית לבירור התנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים ערביים באוקטובר 2000, בראשות השופט תאודור אור, קבעה, בין היתר, כי אזרחי המדינה הערביים חיים במציאות שבהם הם מופלים לרעה כערבים. המסקנות מסתמכות על תיעוד ומחקרים מקצועיים שאושרו בפסקי דין, בהחלטות ממשלה ובדוחות מבקר המדינה. המסקנות התקבלו ב-2004 ואף שמבחינה חומרית רבים מן העיוותים תוקנו, היחס למיעוט הערבי, חברתית, תרבותית ופוליטית לא השתנה. יש בחברה הישראלית שרואים בו את אויבי המדינה. מאידך ראוי לציין כי הוועדה קבעה ש"מושג האזרחות, במובנו המהותי, אינו מתיישב עם הצגת המדינה כאויב".
מאז עברו שני עשורים אשר במהלכם חלה התפתחות ברמת החיים של ערביי ישראל לא רק במסגרת של החברה כולה אלא ייחודית. התחום שבו חלה התקדמות רבה הוא תחום החינוך הגבוה. בתחום ההשכלה. לפני נתוני הלמ"ס החל בשנת 2010 ובמשך קרוב לעשור הציבור הערבי צמצם את פערי ההשכלה הגבוהה בגידול של יותר מ-60% במספר הסטודנטים הערבים לתואר ראשון באוניברסיטאות ובמכללות בישראל. הגידול בתארים הגבוהים - מוסמך ודוקטורט - היה אטי יותר. עם זאת לתואר ראשון חל זינוק במספר הנשים הערביות שהיה כמעט כפול ממספר הגברים.
ניתן לומר כי אומנם לא הגענו עדיין להשוואה בין תלמידי האקדמיה היהודיים והערביים, ועוד פחות מזה בשיעור המרצים הערביים במוסדות להשכלה גבוהה, אך ההתקדמות היא משמעותית מאוד. מה שאין ככה במציאות הפוליטית.
הערבים וממשלת השינוי בשנת 2018 פרסם מכון ון ליר אוסף מאמרי מחקר בכול הנוגע להיבטים פוליטיים בעריכת עזיז חידד. בין היתר מצא המחבר כי לאורך השנים פיתחו הערבים בישראל מאפיינים חברתיים ופוליטיים ייחודיים. ייחודיות זו התעצבה לאחר מלחמת 1967 והלכה והתחדדה עם הזמן, והיא כרוכה בהבנה שהפתרון הלאומי של הבעיה הפלשתינית אינו כולל את הערבים אזרחי ישראל. צוין כי בעשורים האחרונים ניכרת העמקה של התודעה הלאומית בקרב הפלשתינים אזרחי ישראל — המושתתת על השייכות הפלשתינית, על רעיון הילידּות ועל התרבות והדת האיסלאמית, לצד נטייה גוברת והולכת לאזרחות פרגמאטית.
המאמרים והמחקרים באסופה זאת לא צפו תרחיש שבו מפלגה ערבית מוסלמית כמו רע"ם תהיה שותפה מלאה בממשלת ישראל. זאת הייתה מעין שבירת פרדיגמה.
מה שקרה הוא שהתנועה האיסלאמית חברה לממשלה חלופית וזאת בהנהגת אדם, אשר ראוי, בכול מקרה, שיתייחסו אליו כאל הוגה. כאל מי ששבר סטיגמות וחומה בצורה בכול הנוגע ליחסי היהודים כלפי האזרחים הערביים.
אלא שבמציאות של הפוליטיקה הישראלית, וליתר דיוק בממשלה בראשות נפתלי בנט, שבהרכב כמעט בלתי אפשרי שרדה שנה, התגובה היא פרדוקסלית. שכן, אם חבר כנסת מטעם הסיעה הזאת, כמו מאזן גנאים, מצביע נגד החוק "הארכת תקנות שעת חרום" לגבי המתנחלים ביהודה ושומרון, פרשן פוליטי מבריק כמו רביב דרוקר קורא למנסור עבאס להתעשת. שכן זאת לא פעם ראשונה שיש "מורד" בסיעת רע"ם. אלא, במקום לראות בכך את דרך הייסורים שסיעה כזאת, ועוד מוסלמית במהותה, עוברת תהליך מאוד קשה בפנים וגם בחברה הערבית, ובמקום להדביק את אות קין על מצחה של האופוזיציה הלאומית משיחית, שאמורה לייצג נאמנה את יושבי ההתנחלויות, מדביקים את אות הקלון על מצחו של עבאס. "אם רעם לא תתעשת ותשנה כיוון, עבאס ייהפך לגיבור טראגי. גם שילם מחיר פוליטי כבד על החלטתו להיכנס לקואליציה וגם במו ידיו ממתג את הדרך החדשה שלו כאחת שאסור למנהיג תאב חיים להתקרב אליה", מסכם דרוקר את המאמר.
הגיונית זה נכון. אבל הגיון הוא הדבר האחרון בכול פוליטיקה ובפרט בפוליטיקה הישראלית. בנסיבות הקיימות הבעיה היא לא עבאס. הבעיה היא העם, גם היהודי וגם הערבי. שכן משום מה, עברו בקלות יחסית על הסוגיה של ההצבעה של שאר המפלגות הערביות באופוזיציה (חד"ש תע"ל בל"ד). אם ההצבעה נגד חוק הארכת התקנות, חוק שנוגד את מצפונם, מובנת, הרי במקרים אחרים הצביעו יחד עם שונאי ושנואי נפשם, כמו הח"כים איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ'. שלא לדבר שממשלה זאת רק בשנה אחת היטיבה עם האוכלוסייה הערבית יותר ממה שממשלת נתניהו עשתה במשך עשור. אות קין על מצחה של "הרשימה הערבית המשותפת".
הכשלים בחברה העברית מספר חברי הכנסת הערביים בכנסת ה-24 הוא 11. מהם 7 במפלות חד"ש, תע"ל, בל"ד- הרשימה המשותפת, ולרע"ם יש 4 ח"כים. בכנסת ה-23 הרשימה המאוחדת הערבית הגיע ל-15 מנדטים. זה לא נבע רק ממיעוט המצביעים, יחסית, של האזרחים הערביים בבחירות, אלא להערכתי מחוסר נחת בציבור הערבי מנציגיו בכנסת. מי שבעצם הוכיח תזה זאת הוא ראש רע"ם, מנצור עבאס. אני רואה באדם כמו מנסור עבאס לא רק מנהיג ערבי משכמו ומעלה אלא מנהיג בדרג לאומי. לא מצאתי במפלגות הפוליטיות היהודיות מישהו שמשתווה לו בחזון פורץ דרך, באומץ לב ובהשראה.
די היה לשמוע אותו בהופעה שלו ב"אוניברסיטת רייכמן" לאחר רצח הפעילה החברתית, ג'והרה חניפס, בתו של פרג' חניפס - אחת הדמויות הבולטות בשפרעם. הוא הטיח דברים בוטים כלפי החברה הערבית והנהגתה אשר לעתים רחוקות פוליטיקאי יהודי היה מהין לעשות. הוא האשים את המנהיגים הערביים בחוסר אחריות לגבי הנעשה בחברה הערבית. "לא מדברים בצורה ברורה מאוד על נטילת אחריות כי בחברה הערבית הכל תלוי במדינה. היא תעשה, היא תתקדם בלי שמנהיג ערבי יעמוד קודם כל מול קהל ערבי וייקח אחריות: הצלחתנו בדברים, נכשלנו בדברים אחרים".
