לצערי, לפני 55 שנים בחודש יוני 1967 גויסתי לשירות מילואים והייתי חייל בצבא, שכבש חבלי ארץ, שכללו את מרחבי מדבר סיני, רצועת עזה, הרי יהודה, הרי שומרון, בקעת הירדן ורמת הגולן. הכיבוש, שאני רואה בו אסון, מסכן את קיומה של מדינת ישראל, המדינה בה נולדתי, המדינה אותה אני אוהב בכל נימי נפשי. לכן מתוך דאגה לאהבת נפשי יצאתי פעמים רבות לפעולות מחאה לשים קץ למה שמסכן את חייה של אהבת נפשי - מדינת ישראל. אותי מנחה הגישה של החכם באדם שלמה, הזועק לעבר קוראי ספר קוהלת בפרק ט' פסוק י"ח: "טוֹבָה חָכְמָה מִכְּלֵי קְרָב". לצערי, הסגידה לכלי קרב, לכוחניות ולעוצמה הצבאית כובשת את דעת הקהל שבתוכו אני חי. דעת קהל התומכת במדיניות של כל ממשלות ישראל מימין ומשמאל, המבקשות להנציח את המציאות של שליטה שלנו על העם הפלשתיני. מסיבות בריאותיות אינני נוטל חלק בפעולות מחאה נגד המדיניות, המבקשת להנציח את שליטתנו על העם הפלשתיני. חשוב לי להיות עם המעלים בנחישות דרישה לשים קץ למציאות של בניית מדינה, הגוזרת על עצמה להעמיק את האיבה מול קהילייה של יותר ממיליארד מוסלמים, להעמיק איבה מול קהילייה גדולה ברחבי העולם התומכת בהקמת מדינה פלשתינית. להעמיק את האיבה מול עולם שממאן, לקבל קיום של עם כובש - ישראל, ועם נכבש - פלשתין. לא נוכל להמשיך להתקיים כמדינה, אם לצידה לא תקום מדינה פלשתינית עצמאית. מטרידה אותי השאלה מדוע קשה לי לשכנע חלקים גדולים בחברה הישראלית, בה אני חי, להיות שותפים להתלבטויות ולפקפוקים לנוכח עצם קטל האדם ההדדי המתמשך דור אחר דור, ולא לראות שינויים בלתי נמנעים, שהתחוללו בשתי החברות עקב מאבק אלים בלתי פוסק, ולהיות מודאג משינויים באופי ובתרבות של שתי החברות. קשה לי לקבל מציאות בה חברה, שהקימה מדינה כדי להגשים יעדים מוסריים, איבדה כה הרבה מן האשראי שהיה לה בבנק האהדה בעולם ביום כ"ט בנובמבר 1947. מטריד אותי הסחף, שגרר את החברה בה אני חי, לעבר קבלה והשלמה עם מציאות של הכיבוש והתעלמות ממה שהוא טומן בחובו. מטרידה אותי מציאות של חברה המסמאת את עיניה לראות כיצד עולם מיסטי עושה שמות בקיומה של החברה הישראלית. אני כואב את המתהווה בחברה, המתמסרת מרצונה החופשי לנביאי שקר, המעלים אותה על שרטון המעוגן בדפוסי ראייה מיסטית משיחית המציגים את ששת ימי בריאת העולם על אותה סקאלה של ששת ימי הניצחון במלחמה שהייתה לפני 55 שנים בחודש יוני 1967. לשם כך אף גייסו את הנוכחות האלוקית לכוחות אופוריית הניצחון.

כתם הכיבוש

כשמיסטיקה מנווטת מדיניות היא הופכת למלכודת דמים. מלכודת סגידה משכרת ומשקרת לאלוהי הכוחנות, כי "בעזרת השם" ננצח ונביס את כל אויבנו. אני כואב את "החוסן" של ב"עזרת השם". מטרידה אותי סגידה מרקיעת שחקים לכוח הצבאי, שפשט כנגע ממאיר אצל קברניטי המדינה, הממאנים להקשיב למורשת כתובים, הדורשת בחינה של דרכים אחרות: "וְאָמַרְתִּי אֲנִי טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה... טוֹבָה חָכְמָה מִכְּלֵי קְרָב" (קהלת ט' 16-17). אני מוצא עצמי משוטט באירועי הזמן וחוזר לשנת 1967, כשהייתי חייל מילואים ברמת הגולן, במוצב תל שאמס בעומק השטח הסורי. יצאתי לאותה מלחמה כשבוי בכבלי הקונצנזוס, לפיו יצאנו למלחמת מגן. ראיתי בשטחים שישראל כבשה, כפי שגם הוצהר על-ידי קברניטי המדינה, פיקדון שיוחזר מהר לבעליו(!!!) תמורת כניסה למו"מ על הסדר שלום סופי. אני מודה, שיותר מדי מאוחר אימצתי גישה אחרת, שלמרבה הצער, היא דעת מיעוט בציבור הישראלי. אימצתי גישה המחייבת אותי לשחות נגד הזרם, שהמלחמה ב-1967 העצימה את עוצמתו העכורה של הזרם הרווי במטעני אווירה משיחית. חשוב לי להביע את כאבי לנוכח חטא היוהרה שפשט בתוכנו. יוהרה שאינה רואה, שבצדק אוכלוסייה נכבשת מפתחת משטמה חסרת מעצורים נגד הכובש, ולכן חובה לתמוך בכל מי שמחויב להסיר מהמציאות הישראלית את כתם הכיבוש. בשטחים - שחשבתי לתומי בשנת 1967, שהם רק פיקדון - קמו התנחלויות רבות ורבבות מתנחלים התיישבו בהן. מאז 1967, מאז אותה מלחמה ממשיכים להתעצם תרבות השכול ופולחן המוות, המקבלים מוות של אדם באיבו כחלק מההוויה הישראלית, כמס מתחייב לקיומה של מדינת ישראל. מה שנותר לי לאחל למדינה, שהיא כה יקרה לי, שיעמדו לנו הכוחות להביא מהר את היום, בו נצעד - יהודים וערבים - במצעד שמחה של קץ הכיבוש. יום בו נמחק את הזיות תוכנית ההכרעה של הימין, שיש לה מהלכים בממשלת ישראל, לפיה: או שהפלשתינים יקבלו את היותם נחותים בשליטת ישראל, או שיסכימו להגירה מכאן, ואם כלפי שני הפתרונות האלו יביעו התנגדות, ניתן לחיילנו לעשות את העבודה. מדינת ישראל לא תוכל להמשיך להתקיים, אם לצידה של מדינת ישראל לא תקום מדינה פלשתינית.