קוראים שאינם מורגלים בקריאת טקסט מומחז, עלולים לתפוס את הנובלה הזו כמוזרה ואולי אף בלתי ניתנת לקריאה. יהושע משתמש כאן בהוראות בימוי, בראייה אחרת של הנובלה הספרותית על כל מאפייניה, וקורא תיגר על האוחזים בספר. למעשה, בנובלה זו יהושע מסתתר מאחורי הדמויות ודורש מאיתנו להתמודד עמן. הספר מכיל עלילה פתלתלה, סבוכה, מלאה בנוכלות, המתרחשת בפריז ובתל אביב, ונמשכת בחוטים נסתרים וכן שואבת חומרים מן הנובלה האיטלקית שלו, "הבת היחידה" (2021).
בספר ישנן שלוש דמויות: אסתר אזולאי, אישה יהודייה מלאת אמונה שגדלה בפריז וגוירה ללא צורך. אשר אביה הנערץ הוא יהודי אלג'ירי, אך יש לה "גנים קתוליים" מצד אמה הצרפתייה שהתייהדה; הרב הש"סניק נסים שושני, אשר במשרדו ברבנות בתל אביב תלויה תמונה של הרב קוק לצד זו של עובדיה יוסף, והוא מסוגל לעיתים למחשבות פרועות; ומזכירו, החוזר בתשובה האשכנזי, יחיאל ברקוביץ, שהרב בחר בו על-מנת שיפתיע אותו באופן שספרדי לא יעז. הוא משלים הכנסה כמוהל לתינוקות של מהגרים סודנים בדרום העיר המבקשים להבטיח עתיד לילדיהם.
אסתר אזולאי מגיעה לרב בכדי לספר לו את סיפורה העצוב והכואב. סיפור אהבה שהפך לטראגי, ושטומן בחובו רצון לנקמה ולתיקון. הרב שושני יושב בבית הדין הרבני בתל אביב במחלקת עגונות. הוא מסתכל על אסתר אזולאי בחשדנות ואף מתרעם מכך שהיא מתקבלת אליו ללא תיק מסודר. הוא גם נוטה להפסיק אותה, לשאול המון שאלות ולעצבן אותה.
יהושע מצליח לבטא בספר את הלך הרוח הישראלי, והוא אף מעביר ביקורת חברתית, אולי, על בית הדין הרבני: "הרב: 'אבל למה הכל בעל-פה? למה אין איזה תיק קטן?'/ המזכיר: 'כי תורה שבעל-פה, לימדונו רבותינו, לא פחות חשובה מתורה שבכתב וכבודו יבין מהעדות של האישה הזאת למה למרן שלנו יש יתרון טבעי על הצרפתי, וכל זה כדי שאנחנו שנינו, כבוד הרב שושני והמזכיר שלו, עלה נעלה לקומה גבוהה יותר'. (עמ' 13)". הרב יודע כי שמיעת העדות הזאת יכולה לשנות את כל מהלך הקריירה שלו ולהביא אותו לגבור על יריביו ולזכות בקידום המיוחל לו הוא מצפה כבר זמן מה.
למעשה, יהושע "משחק" עם סוגת הסיפור הקצר ואף עם קוראיו. הוא קורא תיגר על המבנה שלו, על המשמעות המתקבלת בעת הקריאה, כי כאן, דווקא בגלל המבנה הדיאלוגי, שאינו מובחן ואינו מסודר, נוצרת קריאה קולחת ומפתיעה, המערבת נרטיבים ספרותיים שונים שאינם שומרים על הכמעט נדרש לקרוא את הנובלה פעם שנייה בכדי להבחין במשמעויותיה הנסתרות.
נרטיב הכאב אסתר אזולאי היא דמות בולטת במיוחד, היות שהיא המניעה את העלילה, היות שהעדות שהיא מביאה לרב היא תמצית שבר אישי ההופך לגלובלי. העלילה בנויה מחוטים שונים שיש לחברם. אומנם הסיפור קצר, אך יהושע הצליח להעמיק בדמויות וליצור משל, שבסופו של דבר, מפתיע.
המזכיר ברקוביץ הוא כמדומה נציגו של יהושע בהנעת העלילה; הוא מתפקד כלשון המאזניים של הרב ומקיים את הרצון של אסתר אזולאי לנקום ולתקן. התיקון כאן אינו נוגע רק לפרשה האישית שלה, אותה היא חולקת עם הרב בחדות ובישירות (וגם לא מפריע לה להעיר לו), אלא גם למיזם קוסמופוליטי שאמור להעמיד את העולם על אדני אמת ושלום ולחבר את שלושת הדתות המונותאיסטיות למקדש שלישי, לא שחצני ולא מתנשא, המגלם דבר מה שאין.
כאמור, יהושע משחק כאן עם מבנים ספרותיים ועם הנרטיבים השונים בסיפור; האמת אינה אמת, הנסתר רב על הגלוי, ודמותה של אסתר אזולאי מגלמת לא רק את עצמה, אלא את המשבר המניע את העלילה כמעט בפראות. יהושע בוחר לנער את הקוראים שלו. הקריאה בספר, כאמור, קולחת, אך יש בה מעין עצבות. עד הסוף לא נדע מה באמת עומד להתרחש, כי יהושע שיחק כל הזמן עם כיווני העלילה.
באיזשהו שלב אשתו של הרב שושני מתקשרת לברר מתי יגיע הביתה ומבקשת ממנו לקנות לה ירקות, ואומרת לו: "...אל תקנה אידיאה אלא ממשות (עמ' 42)". משפט המרמז על נפשו המתחבטת, המחפשת את האידאות ואולי גם את זו בפרשה של אסתר אזולאי, במינוי העתידי לו הוא מצפה ובתוכנית הנקם.
הדמויות של יהושע חזקות, מצחיקות ומלאות באותנטיות. יהושע מצליח להעביר את נרטיב הכאב, השאלות הבלתי פתורות, הרצון לנקם והרצון לפתרון תוך יצירת מצג ריאליסטי-פרדוקסלי נוגע ללב המתקיים תוך תסבוכת הלכתית, ותוך ביקורת מכוונת ההופכת את הסיפור לאוטופיה קומית המזמנת שירת המנוני תחייה ותקווה, שאולי, ורק אולי, יתרחשו.
