סוגיה זו מגיעה אלינו במקור מארה"ב ו"מהמדבר" הערבי. בארה"ב, תחילתה בוויכוח על נחיצות התיקון השני לחוקה המשמר את זכותם של אזרחים לשאת נשק להגנה עצמית. אלא שמאז חוקק התיקון השני עברה ארה"ב תהפוכות רבות ומה שהיה נכון בתקופת "המדבר" אינו בהכרח נכון כיום. ב"מדבר הערבי" פרושו באימפריה מתהווה (כיבושי מוחמד) בתנאי חיי הנוודות במרחבי המזרח התיכון. אלה ברובם היו מוכי ישימון, חסרי ממשלים מדינתיים מסודרים ורווי קבוצות נודדות ואלימות, שחייהם התבססו על שוד וגזל. בשני המקרים, מוצָא דפוס החיים המבקש להצדיק אלימות ואלימות שכנגד הוא בקונספטים שבטיים או קהילתיים בהם העומד בראש הוא "מלך" (בחסדי הרשות המוסמכת מטעם התרבות המקומית) ואין רשות או סמכות שלטת אחרת שמסוגלת לרסן בדרך קבע את עמדתו ההגמונית. מי שעדיין זוכר את המציאות בקידמת המזרח התיכון בשלהי התקופה העותומנית, ימצא נקודות דימיון רבות בין אותה מציאות (שכללה גם את שטחי א"י רבתי) לבין שתי הדוגמאות הנ"ל. מנגנונים דוגמת "השומר" אותם יצר הישוב היהודי בראשית התבססותו בארץ באו לענות על מציאות דומה במרחב הווילאיות הטורקיות שהשליטה עליהן החלה נשמטת מידי השלטון המרכזי בקושטא. החוקה האמריקנית היא בת קרוב ל-235 שנים ומולדה בעידן בו רוב שטחה של ארה"ב (כ-10 מיליון קמ"ר!) היה ריק מתושבים. בנקודות ספורדיות במרחבים אלה התנהלה התמודדות מתמדת על קיום החוק והסדר הציבוריים בין המתיישבים הלבנים שרובם היו יוצאי אירופה (ה"ווספים") לבין האינדיאנים הילידים מצד אחד והישובים האזרחיים החדשים והמתמסדים לקבוצות נוודים, פורעי חוק בדרך כלל מן השני. במציאות זו לא היה סדר ציבורי מרכזי השולט למעשה על הטריטוריה כולה ולא מנגנוני אכיפת חוקים מסודרת. בפועל התנהלה בעוצמות שונות מלחמת "הכל בכול". כאן ושם היו "שריפים", "ריינג'רים" או "צבאות פרטיים" של בעלי רכוש אמידים. כולם עסקו בקיום כללי התנהגות מוצהרים אך בלתי סדירים. בחלק מהטריטוריות דאגו האזרחים לעצמם מחוסר ברירה אחרת. אחרי "מלחמת האזרחים" גדלה האנדרלמוסיה במרחב המדינתי והמחלוקת בין הצפון לדרום מצאה ביטוי גם בהתארגנות של קבוצות-כוחניות של חיילים פורשי הצבאות שנלחמו זה בזה והגבירו את ערעורו של הסדר הציבורי - כל אלה יחד היוו סיבה מוצדקת לקיום "הגנה עצמית" אפקטיבית של האזרחים בכוחות עצמם. התיקון השני לחוקה - אישור נשיאת נשק אישי כחלק מהזכות החוקתית להגנה עצמית - לא היה פתרון רצוי אך היה אז בבחינת הכרח שלא יגונה, באין דרך עדיפה להתמודד עם האלימות האזרחית הפושה בציבור.² אם בתחילת הדרך היו אלה עבריינים פורשים ומנודים הרי שבשלב מאוחר יותר היו אלה מוכי מלחמת האזרחים, חיילים שלא השלימו עם כניעת הדרום ואנשים שנדחקו לשולי החברה הקפיטליסטית שהחלה להיבנות במהירות באזורים המיושבים אותם פיתחה החברה המשתנה משיקולי תחבורת המונים או הפקת חומרי הגלם הדרושים לתעשיות החדשות והמתרחבות. ראוי לציין בנקודה זו, שאעל-פי שהצפון ניצח ב"מלחמת האזרחים" וכביכול כפה על הדרום את סיום העבדות, עד עצם הימים האלה לא באה על פתרונה שאלת האפליה הגזעית כלפי המגזר האפרו-אמריקני שגדל במהירות ומהווה היום כ-14% מכלל האוכלוסייה. כיום חלק מהאלימות הקשה בחברה האמריקנית מקורו בשימור אפליה זו ובהצטרפות קבוצות מיעוט נוספות - בעיקר מהגרים מד"ר מז' אסיה וממרכז אמריקה - לשכבות המופלות על יסוד פערי תרבות, הכנסה ורמת-החיים בארה"ב. מציאות שכיחה של נשיאת נשק אוטומטי בעל כוח-אש אדיר במונחים אזרחיים - בצורה כמעט חופשית לחלוטין - היא זו שמכבידה על המשטרה להשתלט בפועל על האלימות הפושה ברחובות והופכת את המאבק בו למסוכן יותר. אם הקבוצות המיליטנטיות מבקשות להקצין את עמדותיהן, מקנה להן הלגיטימציה לנשיאת נשק כוח רב מדי ולמשטרה ולגורמי אכיפה אחרים מקנה היא לגיטימציה להפעלת אלימות קיצונית בשם השמירה על חיי השוטרים והאזרחים. שידרוג הזכויות אינו משכך את קטלניות השימוש בו ע"י אזרחים וגורמי חוק אלא להפך. העובדה שבמשך שנים כה רבות עדיין שרירות וקיימות האפליה והגזענות הנרחבת מחדדת את הניגודים ודוחפת מיעוטים נוספים (כגון היהודים) מחוסר ברירה להקצנת עמדות (נטילת צד בוויכוח). השינאה ההדדית וחוסר האמון בין הקהילות השונות תופחים ומחריפים ולאחרונה מצטרפים גם מהגרים מוסלמים במספרים גדלים והולכים. תוצאת כל אלה היא התהוות סדקים עמוקים בסולידריות החברתית ולהערכתי גם בהזדהות הלאומית. במדינה שבה הזהות הלאומית מושתתת על החוקה וההומוגניות האתנית מתפרקת - נמצאת הסולידריות הלאומית בסכנה אמיתית. האופי שלבש מאבק זה בעשורים האחרונים מאיים כיום כבר גם על השלמות הפדרלית בארה"ב, כאשר פוליטיקת האליטות - שחלקה מושתת על שיוך אידאולוגי וחלקה על שיוך אינטרסנטי כלכלי בעיקר - היא שמנהלת את המדינה אך גם זו המכתיבה בה מהלכים מסוכנים. הרפובליקנים אוהדי השקפת מדינת הלאום כשיטה פוליטית מועדפת, מוצאים את עיקר ההבחנות הלאומיות מעוגן במלחמות החיצוניות הגדולות שלחמה ארה"ב ב-120 השנים האחרונות; אצל הדמוקרטים מושג המדינה מעוות ע"י תפיסת הגלובליזציה שעיקרה "מרחב עולמי קוסמופוליטי אחד" ויסודו פרשנות מרחיבה ומתפללת את עיקרי החוקה המכוונים לבנות ולשמר ישות פוליטית ייחודית. במאבק זה הגובל כבר כיום במלחמה בין זרמים נוגדים מנסים הצדדים לשמר טכנית את כוחם האלקטורלי ע"י הגירת זרים מבחוץ. במחצית הראשונה של המאה ה- 20 היו אלה אירופים בעיקר מאירופה המערבית ובכללם יהודים שנמלטו מאימת גרמניה הנאצית. אחרי מלחמות העולם גברה ההגירה מהמזרח הרחוק (השפעת כיבוש יפן והשליטה באוקיינוס השקט וא"כ המלחמה הקרה) וכיום היא הופכת לזרם בלתי-פוסק של מהגרים ממרכז אמריקה ודרומה עם סממנים גוברים של הגירת מוסלמים. הניסיון באירופה המערבית מלמד שהמהגרים המוסלמים נוטים פחות להיטמע ולהשתלב אתנית ותרבותית באוכלוסייה הקולטת, ולכן הסכנה הטמונה בהגירתם היא ממשית וודאית יותר. ארה"ב מונה כיום כ-335 מיליון תושבים והריבוי הטבעי ירוד בה (1 עד 2 ילדים לאישה) לכן מחפשת היא את השיקום הכלכלי והדמוגרפי הכולל בהגירת המונים. פתרון זה מכרסם בחוסנה של החברה האמריקנית מבפנים! מקור דילמת האלימות האזרחית כיום הוא מבית וארה"ב מתקשה להתמודד עימה. בקצב ההגירה הנוכחי עתיד הרוב "הוואספי" להיעלם עד אמצע המאה ה-21. סביר להניח שככל שהמבנה החברתי הפנימי יהיה הומוגני פחות ואנטי-סולידרי, תקטן היכולת להשליט בו ממשל מרכזי אפקטיבי שיאכוף את החוקים והתקנות באופן ממלכתי, שוויוני ומרכזי ותיקטן ההצדקה האובייקטיבית לצמצם את פרושו האופרטיבי של התיקון השני לתחומים צרים ויחודיים³. ארה"ב הנתונה לתהליכים אלה ובקושי דואגת לתוצאות המחר של מדיניות ביטחון-הפנים וההגירה שלה ד'היום, צועדת בדרך של הרחבת והעמקת השסעים החברתיים בה והשלכותיהם על הלאומיות והסולידריות. לנוכח ההתפתחויות הבינלאומיות המבשרות עולם גלובלי רב-קוטבי, ארה"ב דמוקרטית אך חלשה ומסוכסכת מבית הינה סכנה לגישה הדמוקרטית כשיטת ממשל מועדפת בעולם של הדורות הבאים. מכל הנ"ל נובע: במדינה מסודרת עם מוסדות מוגדרים ומנוסים בעלת עושר לאומי עצום וארגון פנימי שעד לא מכבר היה מהטובים בעולם - אין יותר צורך בתיקון ה-2 לחוקה בפרשנותו המרחיבה. על הסדר הציבורי אמונה המשטרה המקומית והארצית ואילו עליה צריך לשמור הציבור הדמוקרטי באמצעות נציגיו בבית הנבחרים. לשם כך יש להעניק למערכת אכיפת החוק הכוללת: כוח, אמצעים ותמיכה ציבורית. בה בעת לדרוש בהקדם תוצאות משכנעות וברורות. מבחינות רבות דומים המצב והאתגר בישראל לאלה שבארה"ב, בשונות הנובעת מההבדלים בגודל, בתרבות, בהיסטוריה ובתקופות העצמאות של שתי המדינות.⁴ על-פי ניסיון השתיים אין שורשי המחלוקת זהים ומאידך אין סימנים שהם עומדים להיעלם בקרוב. שתי קבוצות המיעוט ישארו כאלה עוד שנים רבות, בשל יסודות פוליטיים ודמוגרפיים שימשיכו להשפיע בשתי החברות. עדיין היסוד המשותף המצדיק ויתור על שימוש מוגזם מדי בנשק אישי הוא שבחברה דמוקרטית חרף השונויות בין קבוצות אזרחיה, הדבק המאחד הוא הנאמנות למדינה ומוסדותיה הנבחרים וחובת קיום חוקיה; החלופה היא אנרכיה.