במהלך מערכות הבחירות האחרונות ניהל בנימין נתניהו, מי שהיה ראש ממשלה, משא-ומתן עם נציגי רע"ם בכנסת כדי לגייסם לפרסם בכל גילויי הדעת שלהם בעת מערכת הבחירות, כי הם רואים בו מועמד יחידי לראשות הממשלה על פני כל מועמד אחר לתפקיד. אך בסופו של דבר העדיפו נציגי רע"ם בכנסת את נציג ההתנחלות לתפקיד ראש הממשלה. בכך הצליחו בנימין נתניהו המאוכזב מרע"ם ונפתלי בנט נציג מפלגת ימין-מתנחלי להחזיר אותנו לימי כנסות ראשונות, בהן כיהנו חברי כנסת ערבים, שהרבו בדברי חנופה לשלטון והשמיעו אפילו שירי הלל לממשל הצבאי. הם כביכול התמקדו בדאגה לאוכלוסייה הערבית. הם ראו את עיקר תפקידם במה ניתן לחלוב.
היה זה אחד המחזות האבסורדיים שקשה להאמין שהתרחשו, כשחברי כנסת ערבים, הקנויים על-ידי ממשל מפא"י, הצביעו בעד המשך קיום הממשל הצבאי ואילו יו"ר תנועת החרות, חבר הכנסת מנחם בגין, מצא עצמו בחזית אחת נגדם עם מק"י במאבק נגד הממשל הצבאי. היה זה מנחם בגין, שנשא נאום מרגש ומרשים נגד תופעה לא דמוקרטית של כליאת אזרחים במדינת ישראל בתחום ממשל צבאי, וחברי הכנסת הערבים הקנויים הצטרפו למקהלה שביקשה לקטוע את נאומו של מנחם בגין בקריאות ביניים בוטות וגסות רוח.
לצערי, חוגים רבים בשמאל נגועים בגישה הטוענת, מדוע חברי הכנסת הערבים, שלא הצטרפו לקואליציה בראשות נפתלי בנט, מרבים להתמקד בנושאים לאומיים ואינם מקדישים מזמנם לנושאים חברתיים. חלקו השני של המשפט הוא שקרי, כי מי שעוקב אחרי פעילות של אותם חברי הכנסת נוכח לדעת, כי חלק הארי מסדר יומם הפרלמנטרי מוקדש לנושאים חברתיים. והייתי מוסיף, שמחובתם לתת ביטוי כן גם למאווים לאומיים של מיעוט לאומי אותו הם מייצגים.
בצדק כל יהודי מתקומם נגד מעלליו של שר ההיסטוריה, כאשר אנו קוראים את משפטו וקביעתו הנחרצת בעקבות תמורות, שחוללה המהפכה הצרפתית -
"ליהודים החיים בתוכנו כאזרחים - הכל, ליהודים החיים בתוכנו כאומה - לא כלום". למרבה הצער והכאב, חלקים יותר מדי גדולים באוכלוסייה הישראלית ישללו את שני חלקי המשפט, אם יהיה מדובר בערבים. האם לא שאלנו את עצמנו מה קורה לנו, שהליבראליות שלנו לובשת היום דפוסים דומים, המתבטאים ביחסינו לאוכלוסייה הערבית החיה בתוכנו. הליבראליות שלנו משתמשת בדיוק באותן "פניני לשון" -
"לערבים החיים בתוכנו כאזרחים - הכל, לערבים החיים בתוכנו כאומה - לא כלום". ויש שיוסיפו, "ולערבים החיים בתוכנו כאזרחים - לא כלום"! המהפכה הצרפתית חטאה כלפי העם היהודי בכך שאימצה תפישה, שגם יושמה במהלך שנים רבות אחריה, שיהודים ראויים לשוויון לא כיהודים אלא רק כפרטים המשתתפים וחיים בתוך גוף מדיני. למרבה הצער, לא נשאר מקום לאוטונומיה משפטית יהודית. מדינת הלאום שנוצרה לא הייתה סובלנית כלפי נאמנויות לאומה אחרת מלבד זו הצרפתית. המחיר, שדרשה המהפכה הצרפתית מיהודים תמורת כניסתם למה שהתגבש בצרפת, חייב ויתור על זהות לאומית ועל היותם אומה נפרדת. למעשה נדרשנו לוותר על מרכיבים בסיסיים של הזהות היהודית. וזה מה שאנחנו עושים כיום לאזרחים הערבים החיים בתוכנו, כשאנחנו דורשים מהם לוותר על מרכיבים בסיסיים של זהות ערבית במחיר היותם אזרחים במדינת ישראל.
ביטוי טקסי המהפכה הצרפתית מחקה את חרפת הציוויליזציה הדתית-קתולית שקדמה לה, בה בני אדם היו שווים רק מבחינת היותם "אחים בישוע". המהפכה הצרפתית מחקה את החרפה, שרק יהודים שהתנצרו יכלו להשוות מעמדם עם שאר האוכלוסייה. באירופה של המאה ה-19 וה-20 ישנה כבר ציוויליזציה חדשה, לאומית חילונית, שאנחנו כיהודים התאפשר לנו להצטרף אליה כדי להיחשב בה לשווים. המחיר המקומם היה בכך,
שנדרשנו לוותר על לאומיות נפרדת תוך דרישה בלתי מתפשרת לקבל את עול הלאומיות של ארץ האֵם כלאומיות אחת ויחידה.
לנו כיהודים ישנה תחושת מועקה מוצדקת מהתרחשויות מצערות ומקוממות, שפקדו אותנו בעת החדשה
כולל בתקופת הקשה של המהפכה ברוסיה בשנת 1917 ובעקבותיה, כשנדרשנו לוותר על כל המרכיבים הבסיסיים בזהות הלאומית כמחיר לקבלת זכויות. דווקא לנו - בני העם היהודי - אסור לעשות את אשר עשו לנו. לכן קשה לי לקבל, שאנחנו נקבע לאזרח ערבי, החי בתוכנו, עִם אלו מרכיבים כואבים בזהותו הלאומית מותר לו להתייחד, לְבַכּוֹת, להצטער ואם ירצה לתת להם גם ביטוי טקסי, הוא חייב לקבל את אישורנו, ואם נאשר לו, נקבע לו בדיוק גם את התכנים.
האם יש לנו זכות לקבוע לתלמיד בבית הספר הערבי, שילמד רק את השירה והספרות שאנחנו אישרנו לו בתוכנית הלימודים? האם לנו יש זכות לקבוע גבולות לאופק החלום של התרבות הנעה לְעֵבֶר העתיד, ולקבוע על מה מותר להתרפק בתוך המטען ההיסטורי והתרבותי העשיר של הֶעָבָר. האם לנו יש זכות לתחום לתלמיד בבית הספר הערבי תחומים לאופק בעתיד, ולקבוע מה מותר ומה אסור לו לדלות יחד עם מוריו משפע האוצר התרבותי העשיר הטמונה בעברו. וזאת במיוחד לאור העובדה שהוא, הוריו, הורי הוריו, הורי והורי הסבא והסבא רבתא שלו, יש להם זיקה למקום הזה, להיסטוריה שלו - זיקה של ילידי המקום הנקרא פלשתין.
האם לא השכלנו להתייחס לחמישית מאזרחי ישראל, שיש להם שפה, תרבות, מאוויים לאומיים לא כפי שהתייחסה אלינו הנאורות של המהפכה הצרפתית?. נאורות שקבעה מחיר קבלת דרכון של שוויון, בכך שנדרשנו לוויתור על מרכיב העם שלנו peoplehood. זה היה ויתור מכריע לא רק על שם או מילה, אלא על מרכיב בסיסי של הזהות היהודית ההיסטורית. לצערי, מערכת החינוך הישראלית דורשת כיום באגרסיביות רבה מהציבור הערבי החי בתוכנו את מה שהיה שנוא עלינו, ומביאה זאת עד לידי אבסורד. בברוטאליות גדולה מונעת מהתלמיד הערבי להיפגש עם גלריה עמוסה של גדולי היצירה והתרבות הערבית. רשימה ארוכה של נכסי צאן ברזל בעולם התרבות הערבית נחסמת בפניהם אפשרות המפגש עם תלמיד ערבי בישראל במסגרת הלימודית בבתי הספר.
זה כבר לא אבסורד, זה גילוי של שררה ואטימות, שמונעים בכוח צווים מיוצרים בעולם התרבות, הספרות והשירה הערבית את האפשרות להפגיש את תכניהם עם חובש ספסל הלימודים בבית הספר הערבי בישראל. הוצאות לאור ברחבי העולם הערבי, המוציאות לאור את מיטב הקלסיקה של התרבות הערבית, חלקן הארי אסור שיגיעו לארון הספרים של האזרח הערבי החי בישראל. האיסור הזה הוא בבחינת חבטה אלימה שלנו בערכי התרבות העשירה של בני המיעוט הלאומי החיים בתוכנו. בני מיעוט שאנחנו עושים להם את מה שהיה שנוא עלינו לאורך יותר מדי שנים. מצער, שלא השכלנו כחברה להכיר, כי יש בארץ הזו חברה ילידית בעלת זהות לאומית. במציאות זו החבורה של מנסור עבאס עושה את המעשה המחפיר, כשהיא נותנת ידה למי שעומל קשות כדי להבטיח לעצמו את הקול ה-61.
