האמת היא שהבעיה "שלי" עם בנט כיום היא שנחלש אמוני בו. התנהלותו בחודשים האחרונים הייתה בעייתית באשר לכוונותיו ארוכות-הטווח ונאמנותו לדרך הימין. למעשה, עיקר דרכו המשותפת בממשלה יוצאת דופן זו עם לפיד (שאיתו כזכור הבטיח לא לשבת באותה ממשלה) - רווייה סימני שאלה ונקודות חולשה אידאולוגיות. עוד ראוי להיאמר בתחילת הדברים, שאף שטיוטת המאמר נכתבה בטרם הודיע בנט על הכוונה לפזר את הממשלה, בעיקרם הם אקטואליים גם עכשיו.
בניגוד ל"בוטים" של נתניהו, איני סבור שאסור למדינאי או פוליטיקאי לשנות את דעתו, אבל אסור להם לשקר לבוחריהם!
זכורים לי היטב עמדותיו ודעותיו ועמדות חבריו למפלגה ערב סיבוב הבחירות הרביעי, שאחריו הוקמה הממשלה הנוכחית. הסכמתי אז שעדיפה ממשלה "חצי-מוגדרת" על "לא ממשלה". סברתי שכאשר השותף הבכיר בימין, נתניהו, אינו מוכן להתפשר על שום דבר ועם אף אחד ולהקים ממשלת ימין "מלא", "מלא" - עדיפה "ממשלת פשרה עם גבולות ציוניים ברורים" על בחירות חמישיות.
בארבעה מחזורי הבחירות שקדמו להקמת ממשלת בנט-לפיד, ננעל הציבור על חלוקה מגזרית קשיחה והסיכוי שישתחרר מנעילה זו תוך פרק זמן קצר לקראת מערכת בחירות חמישית, נראה קלוש ובלתי-ריאלי בעליל. בליכוד נבע הדבר מתחושת ה"בעלות" על השלטון במשך כ-12 שנות שלטון רצופות של נתניהו. אצל ש"ס והחרדים האשכנזים, נבע הדבר מתלות כלכלית שלהם בממשלה ומהבנה שנתניהו יודע ששלטונו תלוי בהם ומרצון לשמר מעמד זה ועוצמה זו בידם; לימים התברר שטעו והחל גם אצלם תהליך התפכחות. אם לתהליך זה תצטרף גם הגמשה ציונית פוליטית, תשתנה כליל המפה הפוליטית במדינת ישראל כבר בשנים הקרובות.
הואיל וכבר בסיבוב הרביעי היה ברור שרוב הציבור היהודי הוא ציוני וכי הציונים מחזיקים באופן יציב בדעה שארץ-ישראל שייכת לעם-ישראל על כל המשתמע מכך, חייבת גם ממשלת פשרה להתחשב במציאות זו וחרף היות הימין המובהק בה מיעוט מספרי, מעמדו הפוליטי חייב לשקף בפועל את המצב אצל רוב הציבור, וללא התחשבות בכך, תקלע גם ממשלה זו למשברים משילותיים. נראה שלא הכל במחנה "הפשרה" הבינו זאת והמשבר הנוכחי הוא תולדה של אי-הבנה זו.
1 המשוואה הפוליטית פשוטה: ממשלת הפשרה נשענת על רוב זעום. גורמי הימין שבה אינם מונוליטיים. היפרדות שברים לא גדולים מהגוש העיקרי מפילים מיד גם את הממשלה או הופכים אותה לנכה. מכאן קרוב סוף הדרך כפי שראינו בפועל בהחלטת בנט-לפיד.
עבאס (רע"ם) היטיב לקרוא את התמונה ומשום כך היה נכס לממשלה זו ולישראל בכלל אך חלק משותפיו ברע"ם שגו בדומה לשמאל הקיצוני שלנו והקדיחו את תבשיל כולנו.
על-פי האופן בו התפתח המשבר הממשלתי בשבועות האחרונים, ברור בדיעבד שרוב השחקנים בממשלת הפשרה היו סטטיסטים וההכרעות נפלו למעשה במוקד המוביל בנט ולפיד מזה ובשוליים הפוליטיים של החוגים הקיצוניים מימין ומשמאל מזה. מאכזב במיוחד היה סער שביקש לצאת מהמשבר במערכת המשפט ואכיפת החוק בשלום ובעצם לא תיקן שום דבר משמעותי ובכך גם קילקל בה רבות. מאחר שהציפיות היו לתיקו מהותי, דעתי היא שנכשל בתפקידו. מה שהביא אותו לסוף הדרך היו התפרים הרופפים בהם נתפרה שליטת ישראל באיו"ש ובתושבים היהודיים של חבל ארץ זה. על "תפירה" שלומיאלית זו לא הצליח להתגבר משום שהתחיל לטפל בה מאוחר מדי. ליברמן התאהב במשרד האוצר - משרד חזק במיוחד בישראל שאפשר שגם את מבנהו הגיע הזמן לבחון מחדש. הווטו של לפיד, ליברמן והשמאל נגד החרדים, החליש ממשלה זו עוד יותר וכלל ידוע הוא שאם הלוח עליו אתה מכה סדוק, ככל שיגדל מספר המכות ותגדל עוצמתן - תיקדם התפוררותו.
הערכתי כלפי ממשלת הפשרה היא מורכבת; ללא ספק היו בה שרים יעילים שבאו לעבוד ולקדם את השירות לציבור ועשו עבודה טובה בזמן קצר יחסית. אולם, וזו אולי המסקנה העיקרית, הכושי אינו הופך את עורו כשם שהנמר אינו מעלים את חברבורותיו. יש גבול לקיום בצוותא של כוחות מנוגדים בכפיפה אחת משום שהוא קיים גם בשיעור הפשרה ומשך זמן ההבלגה בו יכולים לדור בכפיפה קרובה גורמים מנוגדים בהשקפותיהם וברצונותיהם. הניסוי של ממשלת ה"פשרה" מעניין אולם אין לו משפט קיום לטווח ארוך בעולם הפוליטי.
לא במקרה פועלת הדמוקרטיה כפי שהיא פועלת: עליה לספק לציבור מנגנון מסודר לחילופי ממשל כך שדעת הציבור הדומיננטית תוביל בכל קדנציה את המדינה בכיוון הנראה לה תוך התחשבות בדעות האחרות הרווחות בציבור. ככל שהבדלי ההשקפות גדולים יותר וחילוקי הדעות עמוקים יותר כך גדל הקושי לניהול רציונלי של השותפות הלאומית בדרכי פשרה סבירות. פשרה איננה כניעה מוחלטת של צד אחד ואיננה זכות וטו מוחלטת של האחר. זו דרך המשקללת באמצעות המנגנון השלטוני את העוצמות היחסיות של קבוצות שונות על הבדלי ההשקפות שביניהן. לפיכך ככל שהציבור הומוגני יותר ולהשקפותיו היסודיות מכנה משותף רחב יותר כך גדול הסיכוי לקיום בצוותא ולחיים תקינים ושלווים.
מאז הקמתה, סובלת ישראל מפיצול בהשקפות-עולם, מחילופי משמרות בהנהגה בעלת אידאולוגיה דיכוטומית לקודמתה ומשינויים בהרכב האוכלוסייה שגדלה פי 10 ויותר מאז קבלת העצמאות ובמאזן הכוחות הפוליטי הנובע מכך. למעשה, עדיין נמשך המאבק על דרכה המדינית והכלכלית שהחל עוד לפני הכרזת העצמאות, בין היתר מפני שחילופי הגברי האידאולוגיים והמנהיגותיים טרם מצאו ביטוי בעיצוב החקיקה ודרכי הניהול של מערכות השלטון ובחוקה מסודרת. בכדי להימנע ממשברים טכניים-פוליטיים תכופים, עליה להכריע בהקדם בסוגיות היסוד החל מגבולות, עבור דרך המבנה השלטוני ומהות הדמוקרטיה בה וכלה במשמעות החיים בצוותא של אזרחים יהודיים ולא יהודיים. עליה להבין היטב מה משמעות ריבונות ומה נגזר ממנה.
תפקידן של הממשלות הבאות יהיה לעסוק בנושאים אלה באינטנסיביות, לקדמם ולגבשם. השאלה איננה כיצד חוזרים לאחור, ל"ימים הטובים ההם", אלא כיצד מתקדמים אך אין שופכים את התינוק עם המים. לשם כך יש לוותר על מאבקי-הווה ולהתמקד במהות העתיד - לשקול ולהכריע. שום תרגיל אינטלקטואלי זמני ב"מדעי המדינה" או ב"משפט ציבורי" אינו שקול להכרעות הדרושות לשם עיצוב העתיד הלאומי.
לפני כשבועיים פירסם בנט איגרת ארוכה לציבור הציוני השקט (הפסיבי) ובה קרא לתמוך בממשלת ה"פשרה" ובדרכה על-רקע הזעזועים והפרישות שפקדו אותה. איגרת זו שיקפה לטעמי כשל בהבנת המציאות. ממשלת "הפשרה" לא נוצרה בכדי לפתור את בעיות היסוד של ישראל אלא כדי לקיים מצב בלתי-רצוי של מלחמת מחצית העם התומכת בנתניהו במחצית המתנגדת לו,
2 ובדרך גם לטפל בגחמות אישיות של פוליטיקאים ואנשי שררה אחרים. ממשלת הפשרה קיבלה שמות רבים ומשום שנשענה על רוב "סימלי" הוגדרה גם כממשלת "סימן השאלה הגדול". אפשר שבין מוביליה הייתה הבנה טובה אנה מועדות פניהם אולם בעיני ציבור גדול וגם בעיני הייתה זו ממשלת "סימן השאלה". הטעות הגדולה באיגרת זו היא שלא עסקה בעתיד אלא בעבר: ביצועי הממשלה ולא תוכניותיה. על בנט למצוא את הזמן והדרך לתקן שגיאה זו במערכת הבחירות הקרובה. שנה היא פרק זמן קצר מדי למדידת ביצועים. היו תחומים שהתקדמו יפה אך רבים אחרים דשדשו במקום. התמונה שהתקבלה בשבועות האחרונים הייתה שהימין מדבר ולא עושה ולעיתים קרובות גם מחבל בעשייה כשהשמאל מתריס בשאלות המחלוקת, אבל מפחד לפעול פן יפגע בסיכויי הישרדותו בשלטון. בודדים בשתי הקצוות "העיזו והצליחו"; לא לאלה ממתין הציבור מממשלת שינוי ובשורה.
כשהודיע ראש הממשלה אמש על פרוק הקואליציה והתפזרות הממשלה הדגש בדבריו לציבור הושם על העברת שלטון מסודרת - פרט חשוב ללא ספק. אך שוב לא שמענו לאן מועדות פניו ופני הממשלה בה הוא עדיין חבר בכיר. החלטתו של בנט היא החלטה אמיצה ונכונה. במצב הנוכחי אין משפט קיום לממשלת שוליים - לא כזו שבראשה עומד הוא או לפיד ולא כזו שבראשה עומד נתניהו; חשוב שגם הבוטים של ה"ליכוד" יבינו זאת.
סביר להניח שהבחירות החמישיות יביאו לשינוי במאזן הכוחות האלקטוראלי. הבחירות הרביעיות כשלו בכך על כי רבים נותרו בבית או נסעו לחו"ל... אפשר כי סברו שהבחירות הרביעיות תהיינה דומות לשלישיות בגלל התנהלותו של נתניהו וסרבו להשתתף במשחק. מוטב ל"ליכוד" ולנתניהו להפנים שסיכויי חזרתם לתמונה הפעם אינה תוצאה של ביצועיהם המופלגים באופוזיציה אלא מפני שהציבור הבין שממשלה אנדרוגינית מיצתה את דרכה. עתה המבחן הוא "מבחן האופק" - מה עושים ומי יופקד על העשייה הראשית.
מבחינת המדינה והציבור השאלה אם פסק הזמן החמישי הוא אתנחתה או סוף-הדרך לגבי השחקנים הראשיים והאנרכיה הפנימית - היא שאלה קרדינלית.
