הערת שוליים בהקשר לתמלילי הראיון של אדולף אייכמן: בשנותיי הראשונות בהארץ החל ב-1964 הבאתי סיפור ייחודי. המשטרה העבירה באורח אנונימי את כתב ידו לגרפולוג נודע (שכחתי מה שמו. הוא התגורר סמוך להיכל התרבות בתל אביב). הגרפולוג לא ידע מי כתב את הדברים. אחרי עיון קבע הגרפולוג כי מדובר באדם מפלצתי עם נטייה חזקה לרצוח ולהפעיל אלימות. רק אחרי שמסר את חוות דעתו נאמר לו כי בדק את כתב היד של אייכמן. עורך הארץ גרשום שוקן החליט לא לפרסם את הכתבה. איני יודע מדוע. זעמתי ומסרתי את המאמר בהיחבא לחברי ומנחי ומי שהיה עורך ומו"ל משכמו ומעלה אהד זמורה. הוא היה אז עורך המוסף "דבר השבוע". עיבדנו מעט את הניסוח. זמורה הדביק לי פסבדונים, שם-עט. הבטיח לי כי לא יספר לאיש שקיבל את המאמר מאיש מערכת הארץ. מי שידפדף ב"דבר השבוע" של השנים ההן ימצא במאמר כי אייכמן לא נקלע למצב בו הפך לרוצח. נטייתו הטבעית הייתה להיות רוצח.