נדיה וסעיד נפגשים בקורס שיווק דיגיטלי בעיר ללא שם, ומתאהבים. אלא שהאהבה הזו לא נשארת כפי שהיא, היא סופגת הדים ומטחים, במובן הפשוט ובמובן המטאפורי. הם מוצאים עצמם בעוצר לילי ותחת כדורי אש כבדים. עליהם למצוא מחסה ולקבל החלטה. ספר זה הוא על העוצמה שבאהבה, אך גם על מה שמעיב עליה והורס אותה; סביבה הספוגה במטחי מלחמה, כמו רומן שחזה את המלחמה באוקראינה. נדיה וסעיד מחליטים לברוח, לחפש מקום מבטחים, ועד הסוף לא ברור האם יצליחו והאם גם סיפור האהבה הזה יצליח.
"זמן קצר אחרי שסעיד הבחין בנקודת החן הוא דיבר עם נדיה בפעם הראשונה. עירם טרם התנסתה בלחימה של ממש, רק בירי ובמכוניות תופת אקראיות, שהורגשו בחלל החזה כרטט תת-קולי, כמו זה שפולטים רמקולים גדולים במופעי מוזיקה המוניים... (עמ' 8)". בסעיד ובנדיה, יש, אולי, משהו השונה מהנוף בו הם מצויים. סעיד מזמין אותה לשתות קפה בקפיטריה, היא בכלל התפלאה שהוא לא מתפלל בערב, והוא הדגיש בפניה כי הוא חי בדרכו וציינה בעצמה: "אני לא מתפללת (עמ' 9)". היא כיסתה את עצמה חלקית (למרות שהיא תמיד מכוסה) במטפחת (כי רכבה על אופנוע), והוא, איכשהו, למחרת, לא הפסיק לחשוב עליה.
סעיד עבד בסוכנות שהתמחתה בפרסום חוצות והוא עשה הרבה עסקות בשביל שטחי פרסום. סעיד היה עובד זוטר, אך הבוס שלו חיבב אותו, והוא נדרש למשימות מיוחדות שנענה להן בשמחה. הוא תמיד ביצע תחקיר מקיף על הלקוח, תמיד חיפש את הקהל שלו, ותמיד ניסה להוכיח שהסוכנות מסוגלת להיכנס לעור לקוחותיה. הוא ידע שהפרנסה חשובה, במיוחד בגלל המתיחות הגוברת מסביב. הוא אהב להתבונן בעץ הגדול שהתנשא מהמדשאה האחורית הקטנה. הוא לא הפסיק לחשוב עליה.
סעיד היה גבר בוגר, רווק ועצמאי בדעותיו, שהייתה לו משרה מכובדת והשכלה טובה, והוא גר עם הוריו. אמו היא מורה לשעבר ואביו מרצה באוניברסיטה בגמלאות. הם בחרו לפני יובלות מקצועות מכובדים שבסופו של דבר הכזיבו אותם. הם גרו בדירה קטנה ברובע צפוף ומסחרי, והרגישו את התקדמות הלוחמים לתוך העיר, את הירי הכבד, המקלעים וחוסר השקט. המלחמה עטפה אט אט את השגרה, הרחיקה אותה וערפלה אותה, ובד בבד האיצה את מהלכו של הזמן, והחיים בעיר נעשו מסוכנים יותר.
עיר חסרת שם סעיד שאל את נדיה מדוע היא לובשת גלימה שחורה ומתעטפת בקפדנות, אם אינה מתפללת. היא ענתה לו בחדות: "כדי שגברים מזדיינים לא יתעסקו איתי (עמ' 21)". בילדותה אהבה אמנות, על-אף שלא החשיבה עצמה כמוכשרת במיוחד בתחום. בזמן שיעורי הערב בשיווק תמיד שרבטה בשולי ספרים ומחברות. משפחתה הייתה שקטה, והיא לא תאמה לה. היא אישה בעלת מזג אחר, פתוחה יותר, שסיימה את לימודיה באוניברסיטה והחליטה לזעזע את משפחתה ולעבור לגור לבדה למרות שאינה נשואה. שבר נפער ביניהם. היא עבדה בחברת ביטוח והייתה נחושה לשרוד. דמותה משקפת אישה חזקה שלמדה להתלבש בכדי להגן על עצמה ולבטוח תמיד בתחושות הבטן שלה.
מוחסין חאמיד הוא סופר פקיסטני בריטי יליד 1971 שזהו הרומן הרביעי מפרי עטו. בספר הוא מתמודד עם בעיית הפליטים המציפה את אירופה, עם המלחמה המתנהלת בימים אלו באירופה (במודע או שלא), והוא משתמש בריאליזם המלא בתיאורים מאופקים ובמעט סוריאליזם. כך הוא מעניק לספר את קסמו. למעשה, דמויותיהם של נדיה וסעיד, החיים בעיר ענקית חסרת שם, הם שני הפכים: הוא מתפלל חמש פעמים ביום בעוד היא אינה מתפללת. המלחמה מלווה את בריחתם המשותפת, המשתלבת עם תמונות נוספות שאינן קשורות באופן ישיר לציר העלילה, וכבר בתחילת הספר חאמיד מכניס את הקוראים לאורח החיים של כל אחד מהם, המופר עם ערפל המלחמה.
זהו רומן החוקר את הג'נטריפיקציה, את בעיית הפליטים והשינויים המתרחשים בעקבות מלחמה העוטפת את החיים בערפל סמיך. החיים לא ישובו להיות כפי שהיו, ובאמצעות כתיבתו הריאליסטית, הרוויה בתיאורים מונוכרומטיים, כמו גבישיים, חאמיד מצליח לתאר לנו חיים בעיר במצור, חיים ההופכים לגיהינום ומלאים בפחד.
בחלק השני של הספר השניים מגיעים לקליפורניה ושם הכל מתהפך. הספר בוחן כך את האנטי-מהגרים, את ההתייחסות האמביוולנטית שחשים נדיה וסעיד, ואת ההשתלבות-אי ההשתלבות במדינה חדשה. למעשה, חאמיד לא מהסס לעמת את הקוראים עם החומרים הלא נוחים של החיים ומציג סיפור בריחה שהוא כמו הגירה של שני אנשים, הזרוע ברגעים סוריאליסטיים, תחושה אפורה ומצג של חלום אמריקני שנחמץ. חאמיד משתמש בדלתות מעבר למדינה אחרת, דבר הרומז על היוולדות מחדש, אך אולי גם על מוות כלשהו. עם זאת, הוא מצליח לדבוק בנרטיב של עולם שבור המרפא את עצמו, בראי ההגירה.
ההגירה, המהווה גם היא נרטיב מרכזי כאן, מבטאת התנפצות של חלום וגם התנפצות של מציאות, בין-דורית ומוות. יש כאן ריאליזם המעורב בסוריאליזם שאינו מהסס להציב מראה להתייחסות להגירה, זו המלווה בפטרונות, התנשאות ועליונות כלפי המהגרים. הנרטיב הזה מוצב ועומד לאורך כל הספר ובכך יוצר רומן כמו-נבואי, נוגע ללב, חד וחותך בבשר.
