ירדן תוסיה-כהן כ-סטלה, מהווה את הצד השני של המטבע, ביופיה, עדינותה ויכולתה המופלאה לעדן ולרכך את התפרצותם של אחותה ובעלה, ולהמחיש עד מה גדול כוחה של האהבה נוכח כל נהרות הכעס, התיסכול והרוגז המאפיינים את חוסר הסובלנות של רבים, מול השונה והרגיש. האיזון בדרמה מול האש והלהבה של אביב זמר ורגישות היתר של קרן צור, מושג גם הודות לדמותו של השכן, מיץ׳ (רפי רותם) שרגישותו ועדינותו כלפי בלאנש, וההתפתחות לכמעט-מימוש הקשר ביניהם, מתנפצת באחת בעזרת סטנלי. עוצמות הרגש שמחצינות הדמויות, כמו הדם הרותח בעורקיו של סטנלי, הבא לידי ביטוי לשיאו בשאגה "סטלה", והמיניות המבעבעת בו וגורמת לו להתפרץ כנגד גיסתו בתירוץ של אשמתה לאיבוד רכושם - האחוזה בעיר משם הגיעה; ובהמשך חשיפת חולשתה שהביאה לבואה אליהם - עוצמות אלו זוכות לאיזון בדמותם של ירדן תוסיה-כהן הכה מכמירה, הזוכה לאמפטיה מכל צופה, ובדמות רפי רותם המעודן, הממחישים את הנורמלי והמאוזן. בחירת הקאסט של הבימאי מדויקת ולא יכלה להיות טובה הימנה. עיצוב הבמה של דירת הדלות של הזוג, הכה אופיינית לבני המעמד הנמוך, העמל, הקיים בכל מקום ובכל זמן גם אצלנו - נעשה בידי דניאלה מור. את התאורה המצוינת עיצב יחיאל אורגל הוותיק, ואת התרגום המקורי ששימש כבר להפקות קודמות, עשתה רבקה משולח הזכורה לטוב. את המוזיקה הנפלאה המרטיטה כתב ומבצע אסי מסקין המחונן, כשלצידו על הקונטרבס נימו אדר, ובחצוצרה הרהיב גיא קאהן.

הצגת חשמלית ושמה תשוקה היא חוויה עשויה בכזה הידוק ושלמות שאסור להחמיץ אותה.