בסוף השבוע השיק האלוף במילואים ושר הביטחון בדימוס יצחק (איציק) מרדכי את האוטוביוגרפיה שלו - "בעד עמי ולמען ארצי" (הוצאת ידיעות אחרונות). הוא מילא את מוזאון ארץ-ישראל בשמנה וסלתה של האליטה הביטחונית והמשפטית ובחברים לרוב. עותקי הספר נמכרו כנקניקיות חמות. חזרתי הביתה ושלא כדרכי דהרתי מיד לעמוד 176. שם החל הסיפור על עלילת הדם מסמרת השיער, שרקחו ראש השב"כ אברהם שלום ובכירו בארגון יוסי גנוסר נגד מרדכי. תזכורת: באפריל 1984 חטפו מחבלים אוטובוס שנסע בקו 300 וניסו להעבירו לעזה. מרדכי היה במקום כאשר שניים מן המחבלים ירדו מן האוטובוס בריאים ושלמים וכנועים. איציק חשש שמא השאירו ברכב מטען, שעומד להתפוצץ ולהרוג רבים מהנוכחים. הוא היכה בהם, ומשנוכח כי האוטובוס נקי מחומרי נפץ מסר אותם בידי אנשי השב"כ. אחר כך נמצאו מתים, מרוסקי פנים. מי רצח אותם? השערורייה הציבורית אילצה את הממשלה למנות את האלוף מאיר (זרו) זורע לחקור מה אירע לאחר התקרית. השב"כ התעקש להוסיף לוועדה חבר מטעמו. זה היה יוסי גנוסר. אמנון אברמוביץ' כתב שגנוסר עבד בשני מקומות. בבוקר האזין לעדויות החסויות ובלילה העביר את תוכנן החשאי לחבריו בשב"כ. הם יגיעו מחר. להעיד. כך תיאם עימם עדויות ושיבש הליכי חקירה, עבירה פלילית מובהקת. אברהם שלום וגנוסר ועדי השב"כ רקמו עלילת דם נוראה. הם הפיצו טיעון הזוי כאילו מכותיו של מרדכי גרמו למות המחבלים. מרדכי הפך לנאשם. הרשע בציר שלום-גנוסר חגג. איציק פנה לפרופסור אהרון בלר - "האורים והתומים" של הנירוכירורגיה בדורו כפי שכינהו מרדכי - ושאל אם הדבר ייתכן. כן, השיב לו בלר, יש בספרות המקצועית מקרים נדירים שאדם מת זמן רב אחרי שהוכה. זה "מוות מושהה". עולמו של מרדכי חשך עליו. אך אז ביקש בלר - הוא דודי מצד אמי - לראות את תצלום פניהם של המחבלים שירדו בריאים מהאוטובוס והנה הם מתים. בראותו את פניהם המרוסקים הרגיע את מרדכי: "זה לא המקרה. זה לא מוות מושהה. אלה גולגלות מרוצצות. ממכות כאלה מתים מיד". חלף זמן רב עד שמרדכי זוכה כליל. הסיוט נמשך כשנה וחצי. לימים יאמר עליו אהוד ברק: "אילו זה היה אדם אחר ולא איציק הוא היה מתאבד". אכן, התברר כי הרוצחים הם אהוד יתום ואחרים, שעשו כן בהוראה מראש השב"כ אברהם שלום, וזכו להגנה בזכות שיבוש ההליכים שרקח בעבורם גנוסר. בלהות חייו של מרדכי חלפו. עתה, חשבתי, איציק יבוא חשבון בספרו עם שני מרעילי הבארות האלה. אך הוא נהג בהם בעדינות מדהימה. שמו של גנוסר נזכר בספר בשני עמודים בלבד. מרדכי אינו אומר דבר בגנותו לבד מתהייה מינורית מה עשה בוועדת זורע? אוסיף מידע שאינו בספרו: בנו של גנוסר נהרג בתאונת דרכים בהיותו בצבא. מרדכי נשם עמוק והלך לנחם אותו בביתו. גנוסר זיהה הזדמנות למחוק את הפרק העכור במעשהו הזדוני. הוא הציע לאיציק לעלות לקומה העליונה ולשוחח. באתי רק לנחם בשבעה, השיב לגנוסר וסירב¹.