כשאני קורא את פרשת "חֻקַּת" מלווה אותי תחושה קשה, שמלווה אותי בהוראה הפסקנית בספר הספרים, המנוסחת בספר "במדבר" בפרק י"ט פסוק כ": "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מִתּוֹך הַקָּהָל". קשה לי לקבל עונש מוות לאדם, שכל פשעו אי-שמירה על דיני טהרת הגוף - הוא "לֹא יִתְחָטָא", הוא לא טיהר את גופו, הוא רק מעד באימוץ דיני הטהרה. על-פי הכתוב בפסוק י"ח באותו פרק כל חטאו המחייב את המתתו, כי הוא נגע "בְּעֶצֶם, אוֹ בְּחָלָל, אוֹ בְּמֵת, אוֹ בַַּּקֶּבֶר", כאמור, לא הקפיד על שמירת דיני הטהרה של הגוף. אין בהסתייגותי זו כדי להפחית מהיחס המיוחד שיש לי לנדבך היסוד בארון הספרים היהודי, ספר התנ"ך, המבשר בשורה ערכית לעם היהודי ולחברה האנושית בכללותה. מתוך שלילת הצו, המחייב "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ מִתּוֹך הַקָּהָל", אני מנהל את השיח והשיג הכואב שלי עם פרשת השבוע. במיוחד קשה לי לקבל את ההוראה, שבאה לידי ביטוי מיד אחרי צו המחייב כריתת נפשו של אדם שמעד בדיני טוהרה - ככתוב בפסוק כ"א: "וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם". אני מבקש לבטא כמיהה למחיקת הביטוי "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ". בבקשה זו אני מבטא את ערכי קדושת החיים. קדושת החיים מחייבת שלילת עונש המתת אדם, שמעד במילוי ההוראות של דיני טהרה. קשה לי לקרוא את החזרה על הביטוי "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ" יותר מפעם אחת בפרק י"ט, בפסוק י"ג ובפסוק כ'. כאמור זו חזרה על שלילתי פסוק, שאני רואה בו - פגיעה בקדושת החיים. פרשת השבוע שלנו מפגישה אותנו עם רגעים קשים בחיי העם. אחרי שנים רבות של נדודים במדבר אני עדים לרגעי שבר - "וַיָּבוֹאוּ בְּנֵי יִשְׁרָאֵל כָּל הָעֵדָה... וַיָּרֵב הָעָם עִם-מֹשֶׁה... לָמָּה הֵבֵאתֶם אֶת-קְהַל יְהֹוָה אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת... לָמָּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם..." (במדבר, פרק כ', פסוקים א'-ד'). בין האירועים המתוארים בפרשה הקודמת, פרשת "קֹרַח", ובין אירועי הפרשה שלנו, פרשת "חֻקַּת", פרוסים להם 38 שנים. בפרשת "קֹרַח" עלו על פסי הסתה נגד משה והנהגתו נוסף לקרח מאתים וחמישים איש מנכבדי העדה ועוד קהל רב מבני ישראל. בפרשה שלנו פרשת "חֻקַּת" מצער לקרוא הפסוק "וַיָּרֵב הָעָם עִם - מֹשֶׁה". אחרי כארבעים שנות עבודה מסורה לעם, סופג המנהיג משה פרצי זעם נגד כל עשייתו עד כדי שלילתם המוחלטת. בשני האירועים המצערים אנו עדים למשה המנהיג, החובק בחובו גבהות נפש, גבהות לב וגבהות לשון של אהבה לעמו, לעם שזועק וכועס עליו שהביאו, לטענתם, "אֶל-הַמָּקוֹם הָרַע הַזֶּה". יתרה מזאת "אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת...". אני מאחל לחברה הישראלית, המתמודדת היום על דרכה תוך התרסות של אלימות מילולית בוטה וקשה, שתאמץ להתנהלותה את גבהות הלשון וגבהות הלב של משה באותם רגעים קשים של פרץ זעם נגדו, כפי שבאו לידי ביטוי בפרשת "קֹרַח" ובפרשת "חֻקַּת".