מוישי נעדר שלושה חודשים ועוד. מוישי לא עניין כמעט איש בימי היעדרותו, הארוכים. לא את המשטרה, לא את התקשורת, לא את ארגוני זכויות האדם, לא את הפוליטיקאים, את אף אחד מוישי לא עניין פרט לבני משפחתו הגרעינית. מוישי הוא נער, עול לימים, נער ששלושה חודשים לא היה הילד של כולם, לא רעדה האדמה מהיעלמותו המסתורית והמטרידה.
שלושה חודשים ומוישי נמצא היכן שהוא ואין מי שינקוף זרת למצא אותו, להשיבו לביתו, אל הוריו, אל אחיו ואחיותיו, שלושה חודשים. שלושה חודשים ועוד. זמן יקר שהלך לאיבוד, ראיות, ותחושת חרפה שלא תוסר לעולם. החרפה האנטי מוסרית הזו רשומה על שם כולנו. לא נחרדנו כשמוישי לא נמצא אחר שבוע, לא הפגנו מול תחנות המשטרה, לא נרעשנו כשחלפו שבועיים והנער מוישי טרם שב לביתו, לא הפגנו בצמתים ומול ערוצי החדשות, לא חשנו תעוקה מייסרת כשחלפו שלושה שבועות ומוישי לא זכה לחיבוק אוהב מאימו.
כמה עצוב וטראגי להיות אזרח לא נספר במדינה בה נולדת, להיעלם ואין מי שיחפש אותך, אין מי שיזעיק שמיים וארץ, אין מי שיוציא גדודי צבא ומשטרה, מתנדבים וסתם עמך ישראל לחפש אחריך. סיפור היעדרותו של מוישי הוא הסיפור הטראגי של המתחולל בעשורים האחרונים בחברה שלנו, חברה אשר קידשה את ערך הערבות ההדדית, העצימה את ארגוני החסד והסיוע, הייתה בכל מקום בו נזקקו לה, ללא הבדלי דת מין וגזע. חברה מקדשת חיים.
איך התגלגלה לפתחנו חרפת מוישי הנעדר שלושה חודשים ואין מי שיחפש אותו? האם כהתה נפשנו עד כדי אטימות? האם גס ליבנו בערכים אשר הבדילו אותנו והיו לחותם הזהות שלנו? או שמא חלחלה השנאה התהומית המובערת כאש תמיד, להבת שנאה על-ידי ארגונים ממומנים נגד חלקים בחברה הישראלית ובהם החרדים? האם מערך השיסוי וההסתה נגד החברה החרדית על-ידי פוליטיקאים, חלקם אוטו אנטישמים, אשר הצליחו לקרוע קריעה בין חלקי החברה הישראלית, הם הם אשר גרמו לפאסיביות של עם ישראל אל מול היעדרותו של מוישי, במשך שלושה חדשים ועוד?
תארו לעצמכם שגל או טל, נועם או מייקל בני השש עשרה, מתל אביב או מרמת גן היו נעדרים רק שבוע, לא שלושה חודשים ועוד, רק שבוע. הרי שסיפורם היה פותח מהדורות, צוותים מיוחדים היו מלווים אלפי מתנדבים אשר סרקו את השטחים בהם נראה לאחרונה. ההיעדרות לא הייתה יורדת מסדר היום הציבורי. אבל מוישי, נער חרדי ממודיעין עילית, בן למשפחה שטלוויזיה בביתם הינה מוקצה מחמת מיאוס, מחשב הס מלהזכיר, משפחה תמימה השמה יהבה על בורא עולם ובוטחת באמונתה בה'.
אחרי שלושה חודשים ועוד, ניעור העם והחל להתעניין בגורלו של מוישי, הנער הרזה, הגבוה, לבוש בחליפה, לראשו כובע ופאותיו מסתלסלות, על פניו חתימת זקן נערי ועיניו מפיקות תבונה ותום נעורים. אחרי שלושה חודשים ועוד, מוישי הוא לא רק הנעדר החרדי, יש לו שם, פנים, אהבות, הורים ומשפחה דואגת ואוהבת. חרפת מוישי היא על ראשנו, בושת מוישי היא על מצחנו, ביזיון מוישי הוא גם על ידיהם המסיתות והמפלגות של הפוליטיקאים המשסים, האוטו אנטישמיים. חרפת מוישי היא אות קלון, אסור שהחרפה הזו תתרחש פעם נוספת, לא בעכו ובמגדל העמק ולא בגבעתיים וברעננה.
