לכאורה סיפור שלא שייך למדינה שלנו. אולי במדינות עולם שלישי או עוד סרט מתח ואימה שאף פעם לא אהבתי לצפות בהם. לפני כמה שנים חבר אחד הביא לי שני סרטים. אז עוד היה לי זמן ורצון לצפות בזה. שני סרטים שעסקו סביב חטיפה של בנות והניסיון של ההורים שלהם למצוא ולשחרר אותן. בסרט אחד זה הצליח, בסרט השני זה לא. אם אלו היו הדברים הכי מדויקים שהיו שם בסרט אני לא יודע, אבל אני כן יודע שהסרטים האלו שרטו אותי לגמרי. אני אבא לארבע בנות ורמת החרדה שלי סביבן הוא תוצאה ישירה של הסרטים האלו שאותו חבר נתן לי. הוא היה יכול לעשות דברים יותר מועילים אשר לתת לי את הסרטים האלו.
מירון 2022. חלפו בסך-הכל חודשיים וחצי והסיפור פשוט לא נתפס. נער בן 16 בשם אברהם משה קליינרמן יצא לבלות בשבת עם חברים במירון ומאז נעלמו עקבותיו. הוא נצפה עוד בסרטוני האבטחה במתחם קבר הרשב"י ואז ביקש מחבריו להתנתק מהם ולצאת להתבודדות. מאז נעלמו עקבותיו. בני המשפחה מעלים טענות קשות אודות התנהלות המשטרה. לתחושתם, מאחר שמדובר במשפחה חרדית זה פחות מעניין. תשומת הלב והשקעת המשאבים במקרה של ספיר נחום ז"ל למשל, הייתה שונה מאוד טוענים במשפחה. מאידך מפקד משטרת מודיעין עלית מוסר כי גזרת הר מירון נסרקה על-ידי פרשים מתנדבים ושוטרים אך עדיין אין קצה חוט. בזמן תחילת כתיבת הטור הזה הוחלט כי צוות מודיעין מיוחד ייכנס לפעולה ובהם יחידות מיוחדות של המשטרה. סופו של כתיבת הטור הוא בהתפתחות בחקירה וצו איסור פרסום על-אודות הממצאים. הלחץ הציבורי עשה את שלו והמפכ"ל החליט לקדם את הנושא.
נסו רגע להיזכר בשמות נעדרים שאתם זוכרים ואני לא מדבר על נעדרי צה"ל. יש את גיא חבר שהיה אומנם חייל אך נעלם ללא קשר להיותו חייל ויש את עדי יעקבי בת השבע-עשרה שנעלמה בשנת 96' ולא נמצאה עד כה. את אלכסנדרה ברנדט שהייתה בת עשר מאז נעלמה בשנת 94'. על-פי נתונים רשמיים של המשטרה מספר הנעדרים בישראל בחמש השנים האחרונות הוא די דומה - חמשת אלפים איש בערך בשנה. ויש עוד מקרים בהם המשפחה לא פונה כלל למשטרה. מתוך כלל הנעדרים רובם נמצאים וחוזרים לביתם ויש מיעוט של כאלו שנמצאים לבסוף ללא רוח חיים אם מהחלטה שלהם ואם מסיבות פליליות או אחרות. לבסוף נשארים עם כעשרים עד שלושים איש שלא נמצאים ולא מאותרים בכלל. החתך של הנעדרים מגיע מאוכלוסיות שונות. מחוזרים בשאלה דרך הנעלמים כתוצאה מבריחה מאלימות במשפחה ועד מבוגרים הסובלים מדמנציה.
לא מזמן הגעתי לקניון הסינמה סיטי בירושלים. לקחתי את הבנות שלי לשירותים ושם נתקלתי באישה מבוגרת שהייתה בלחץ. היא ישבה עם בעלה הסובל מדמנציה בבית קפה וכשהלכה לשירותים וחזרה, לא מצאה אותו. ההשלכה של מצב כזה הוא שאם הוא יצא משער הקניון זה הופך לסיפור מורכב לאתר אותו ולהחזיר אותו לביתו. הזעקתי את צוות האבטחה במקום ויחד עם עוד מבקרים בקניון יצאנו לחפשו. לאחר כמה דקות הוא נמצא יושב במסעדה אחרת בקניון, והוא הושב לאשתו בריא ושלם. האם זה ככה תמיד? לא ממש.
גלית דריזין יצחקי שהיא פרופליאית פלילית המסייעת למשטר בחיפושים אחר נעדרים מעלה שאלה קשה. את הרוב הגדול המשטרה מוצאת אבל יש גם כאלו שלא. "ואני כל הזמן חושבת זה לא הגיוני. זו מדינה כזו קטנה איך לא מוצאים? לאן יש להם ללכת"? איש לא יאמר משהו שניתן להריח ממנו ריח של מניע לאומני שמא נחשד בגזענות. מסתבר שאין כיום מאגר מידע שאוסף את הפרטים הידועים על הנעדר בשלב החיפושים ומסייע בהצבעה על דפוס מסוים שיסייע במציאתו. גם המשפחות אבודות. מי שנתן תפנית לסיפור התמיכה במשפחות של נעדרים הוא משפחתו של דניאל מיניבצקי שנעלם מביתו באוקטובר 2014 ולא נמצא עד היום. משפחתו הקימה את עמותת בלעדיהם והיא מטפלת בכחמש מאות נעדרים עד כה, נעדרים שלא נמצאו עד היום מאז קום המדינה. כל שנה בממוצע מתווספים כעשרים נעדרים ועדיין אין גוף ממלכתי התומך במשפחות. זה נשאר סיפור פרטי בלבד.
סיפר לי חבר קרוב: לא מזמן הגעתי לעיר לוד למסור משהו לאדם ששמו הופיע על גבי המכתב הגעתי למשפחה ואחותו של הנמען החוותה באצבעה אל כיוון בית העלמין שנשקף מרחוק "הוא שם במקרה הטוב אנחנו עצמנו לא באמת יודעים איפה הוא כבר כמה שנים". בדקתי, הוא מסכם. זה היה נכון. אחיה נעלם ולא נמצא עד היום. נקווה שבמקרה של קליינרמן יהיה סוף טוב יותר.
