"השנה כשביקרתי בבית כנסת קונסרבטיבי בימים הנוראים, זיהיתי בלי מתכוון את הדתל"שים בציבור: בניגוד לשאר המתפללים, התנודדנו בתפילה באותו קצב מסוים ואינסטינקטיבי שמאפיין דתיים גם שנים רבות אחרי שהפסיקו להתפלל, אחרי שהשברים התאחו והפצעים הצטלקו. ככה אפשר לזהות אותנו: המועדים שהמשיכו ללכת" (עמ' 9).
בספרו הקטן והמקסים, בני מר חוזר את החוויות המכוננות בחייו: שנות ילדותו במשפחה דתית בתל אביב, נעוריו בבני ברק ובישיבה התיכונית בכפר הרא"ה ("אם ישיבות בני עקיבא") ולבסוף - ההתרחקות מהדת וההתבוננות הביקורתית והמפוכחת על היהדות ועל תהליך ההקצנה וההתחרדות שעבר הציבור הדתי בישראל.
מר מציין כי מועדים הילכו עליו קסם מאז ומעולם. עוד בילדותו רותק לקידוש בערבי שבת ולהבדלה בין קודש לחול. עד היום הוא זוכר את המקראות לבית הספר הממלכתי-דתי, המכילות אוספי שירים וסיפורים שסודרו על-פי לוח השנה. כשם שהיום מחולק על-פי התפילות (שחרית, מנחה וערבית), ולפעמים גם תפילות נוספות, כך השנה מחולקת על-פי המועדים, ואירועים שונים משויכים אליהם. למעשה, במסורת זו הלך ספר המועדים שערך ד"ר יום-טוב לוינסקי, מחנך עברי וחוקר פולקלור, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים. ביוזמת
חיים נחמן ביאליק זה היה אחד מ"ספרי-כינוס גדולים, המתארים על-פי מבחר המקורות את קומתה וצביונה של היהדות".
בספרו, מר שואל את השם המחייב הזה לממואר שלפנינו, המתייחס, כאמור, לשנות הילדות בתל אביב ולמעבר לבני ברק בגיל הנעורים ולישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה. הוא מציג בפני הקוראים עשורים שגרמו למהפכות קטנות בחייו, עד שהדתל"ש. כאמור, בנוסף לכך הוא מציג את התמורות והשינויים שהתחוללו בחברה הישראלית, ומהווים השפעה עד היום. ולכן, הפרקים בספר מתארים את מועדי ישראל, הישנים והחדשים, כמו את יום הכיפורים ויום הזיכרון לשואה, אך גם את חג המולד, החופש הגדול ויום העצמאות של בלגיה ופולין, שתי מדינות בהן הוריו נולדו.
נקודת מבט מפוכחת מר מתייחס בתוכן העניינים של הספר למועדים השונים שעיצבו את חייו ומתחיל בראש השנה; הוא מתאר חזרה מבית הכנסת, התקנת סעודת צהרי החג ואחר כך מנוחה, כי בשעה חמש וחצי יצאה מבית הכנסת שליד שדרות בן-גוריון שיירה של מתפללים ובראשה הרב ציוני. משפחתו של מר לא נחשבה לחרדית, אך נחשבה לדתייה מאוד. השיירה הגיעה בסופו של דבר לחוף גורדון וקיימה שם את מנהג ה"תשליך", ואז, כאילו ראה את משפחתו מבחוץ. והוא כותב: "לרגע אחד התפלאתי מה הם עושים שם, לבושים בלבן ומתנדנדים בתפילה. זה לא נמשך יותר מרגע, אבל גם הרגע הזה הפתיע אותי בדיעבד. להרף עין מצאתי את עצמי בתפקיד עובר האורח שמביט ביהודים המשונים ההם. ברגע הבא כבר לא ידעתי מי מביט במי (עמ' 17)".
את כיכר מלכי ישראל מר אהב לפקוד בילדותו שלוש פעמים בשנה: בחורף, בשבוע הספר העברי ובימים שבין יום הכיפורים לסוכות. בימי תשרי האלה הכיכר הייתה של דתיי תל אביב: אפשר היה לפגוש בה ילדים אחרים מבית הספר או אנשים מבית הכנסת, מסורתיים וחילוניים, שבוודאי השתהו למראה הילד שיודע לבחון במיומנות את כשרותם של אתרוג ולולב ולבחור את המהודרים ביותר. בכלל, מר מתאר אווירה ניכרת של טבע וירוק בעיר: ענפי דקלים לסכך ולולבים, אתרוגים, ערבות וקוישעלעך - אוגדן קלוע מעלי לולב בצורת וי, שבימינו הדסים, בשמאלו ערבות ובאמצע הלולב עצמו. זה היה אירוע יוצא דופן בשגרת המצוות. גם הסוכה שהקימו על גג הבית המשותף הייתה עשויה עץ, והיא קושטה בקישוטים רבים תוצרת בית. הכל היה מלא באווירה של טבע והתחדשות. כך הוא גילה בעצמו את אהבת הטבע, האדמה והשורשיות, ודבר זה התפתח בבגרותו, כאשר התחיל להטיל ספק.
בכלל, בספר זה מר בוחר להטיל ספק, וכך יוצר ממואר המזמן קריאה מיוחדת, המערבת זיכרונות ילדות המתנגשים בהווה. ניתן לראות כי תודעתו אכן מצויה בהווה, אך ההיזכרות באירועים, במבט כמעט מרוחק, יוצרים בכך התקרבות מחודשת. המועדים אינם רק חגי ומועדי ישראלי, אלא גם ההתייחסות האישית והפרשנות לאירועים השונים, תוך הצגת ההתבגרות המלווה בהתחבטויות רבות, שאינן מפנות גב לאמונה, כי אם מלמדות אותה מחדש. ולכן, אין זה ממואר פשוט, כי אם חשבון נפש שמר מקיים עם עברו ואף עם ההווה.
ניתן לראות כי המועדים חקוקים בספר והם חלק מלבו וממהותו של מר, אך הם יוצרים נקודת מבט מפוכחת ומיושרת כשלעצמה, אישית מאוד ובצד זה - מבקרת חברתית ומתייחסת ליהדות ככר לשאלות ולמזור אישי, שאינו דיכוטומי כלוח השנה העברי, אלא מייצג את לוח השנה הפרטי של המחבר עצמו.
כאמור, מר מתייחס כל העת לתהליך ההקצנה וההתמרדות שעבר הציבור הדתי בישראל, ועם זאת, מתבונן בעצמו תוך חשבון נפש אישי, נוקב ומציאותי, החל ממנהג התשליך ועד יום השואה על גילוייו הקסנופוביים, מחג המולד ועד השמחה הכפויה של פורים, לרגשות ולשברים האישיים ולחזרה לשאול שאלות.
