נהרות הדם הזורמים בטבורן של ערים ויישובים ערביים במדינת ישראל, הם הסכנה האמיתית לאזרחי מדינת ישראל. רצח הוא רצח הוא רצח ולא משנה המין, הצבע, המגדר, הלאום ובכל זאת. ובכל זאת, הספורט היומי הבלתי נסבל, הנוראי, המטריד עד כדי ייאוש, ביכולת ההתרגלות שלנו אל נהרות הדם הוא איום ונורא.
ממשלת ישראל בראשות נפתלי בנט, פעלה באופן מקצועי ושיטתי במיגור הרצח והפשע בחברה הערבי. התוצאות כצפוי רחוקות מאוד מלהניח את הדעת, אך זרעי המאבק נזרעו. את משפחת הנרצחים היומיים הסטטיסטיקה אינה מעניינת. מעגל הדמים המחזורי אשר אינו מסתיים לעולם, גובה את ליטרת הדם היומית ותחושת ההפקרות, הסכנה, הביטחון האישי אשר אינו, בלתי נתפסת.
ספירת הנרצחים והמעבר המהיר לשגרה זו הסכנה המשמעותית ביותר האורבת לחברה הישראלית בכלל ולחברה הערבית בכלל. אל מול רסיסי תחושות העשייה המשטרתית על זרועותיה, עשייה של המשטרה המנסה לייבש את הביצה האדומה המבעבעת, הרותחת, המאיימת להטביע. אל מול הכוונות הטובות באמת של הממשלה, אל מול המאמצים הכבירים של משטרת ישראל על זרועותיה, התוצאות נוראיות, נרצח ועוד נרצח וביניהם נרצחת.
במשטרה מסבירים ובצדק, כי הצליחו לבלום את מסע הרצח הבלתי נגמר. הצליחו לעצור במעט את מרחץ הדמים, מנעו ירייה רגע טרם שהכדור יצא מבית הבליעה. את ההצלחות החשובות הללו, מצמצמי מספר הנרצחים, הציבור שוכח מייד עם כל קורבן חדש.
הסכנה האמיתית היא קבלת הרצח כדבר שבשגרה, האוזניים מתחילות להתרגל לרצח בחברה הערבית, העיניים כבר אינן יוצאות מחוריהן אל מול פני האבלים, הפה אינו מתייבש מהפחד שמא, הידיים אינן קפוצות בזעם עצור, האוזניים אינן מתחדדות אל מול קולה היבש משהו של מגישת החדשות, "נרצח ממרחק אפס ברכבו, מותו נקבע במקום". ארבעים ושבעה אזרחים ערבים ישראלים נרצחו מתחילת השנה. האחרון שבהם, עלי חסארמה, והמבקשים לנקום את רציחתו לא המתינו ומיהרו לבצע רצח נקמה. כוחות המשטרה עצרו אותם בדרך לנרצח הארבעים ושמונה.
ממשלת ישראל חייבת להמשיך ולהאיץ את התהליכים המשמעותיים אשר החלה בהם בשנה האחרונה. אגרוף פלדה, מלחמת עולם מול הפשע הבלתי פוסק בחברה הערבית. להנהגה הערבית אשר נמצאת בימים אלה כמו עמיתיהם בהנהגה היהודית בעיצומה של מערכת בחירות, חייב להיות ברור, הנושא המרכזי הוא לא הכיבוש, לא שייח ג'ארח או שמעון הצדיק, לא השקר הגדול, אל-אקצה בסכנה, חיי אזרחי ערביי ישראל בסכנה ולא בגלל הכיבוש ולא בגלל מעשיות אל-אקצה, ולא בגלל קיפוח ושאר טענות.
ההנהגה הערבית המבקשת את קול האזרחים חייבת להציע להם קצת יותר ממילים ריקות, הבטחות, סיפורים. החברה הערבית מדממת והיא תובעת בזכות לחיות ולא להיות חלק מסטטיסטיקה. לצד האחריות של ההנהגה הערבית, האחריות הגדולה והבלעדית היא של הממלכה, של ממשלת ישראל, הסכם האזרחות הבלתי כתוב אך המחייב בין האזרח לממשלה, ביטחון אישי מוחלט. עלי חסארמה, נכון לכתיבת שורות אלה, הוא הנרצח הארבעים ושבעה בחברה הערבית. מסע הרצח הזה חייב להיפסק. חובתנו כאזרחים לעמוד בשער ולזעוק שוב ושוב. אסור לנו להתרגל, מוות זה לא שגרה, אין לנו את הזכות להתרגל לספירה המדממת, לביצה האדומה.
