מן המפורסמות הוא, כפי שהוכח ולא רק בשנה האחרונה, שראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט, פיספס בגדול במשימה החשובה של בחירת האנשים שהלכו לצידו ואלה שנילוו לעשייתו הפוליטית. רשימת נוטשי הכוורת מזה והסיעה מזה, ארוכה ומאכזבת. נתחיל בסיעה עצמה: עמיחי שיקלי, עידית סילמן וניר אורבך, הפכו את סיעת ימינה של בנט לסיעה המובילה בכנסת ה-24 בשיעור הנטישות. אין ספק שחלק מהנטישות היו מוצדקות מבחינת הנוטשים:
שיקלי אומנם התקשה לתת ידו לקו הפוליטי שהוביל בנט עם הקמת הקואליציה בה השתתפו גם לפיד ומנסור עבאס, אבל באותה מידה של יושרה שהפגין לעין כל, היה עליו לנהוג באינטגריטי גם לגבי הבעלות על המנדט שהחזיק ולהודות ביושר שהנכס המניב הזה אינו שלו ועליו להחזירו לבעליו; עידית סילמן שכבר הוכיחה כשרונה בדילוגי כדאי'ניקיות בין מפלגות, כך שבנט אמור היה להיות מודע לכך ולהדירה מרשימתו; וניר אורבך שניסה בשארית כוחותיו להחזיק מעמד עד הרגע האחרון אבל הוכרע תחת תוצרי 'תעשיית הרעל' שירדה לחייו ומיררה את חייהם של ילדיו.
והיו לא מעט נטישות נוספות ברמת הכוורת. חודש לאחר פרישת סילמן פרש דובר מפלגת ימינה עובד פרל. יום לאחר מכן הודיעה על התפטרותה היועצת המדינית שמרית מאיר, גל"צ'ניקית בעברה ופרשנית לענייני ערבים. ונימוקה עימה: "שורת המשימות הארוכה שהטלת עלי חייבה הקרבה ניכרת בחיי האישיים. לקראת סיום שנה בעבודה משותפת קרובה, זה הזמן לעזוב". בהמשך לפרישה המהדהדת של האדם הקרוב ביותר לאוזנו של ראה"מ, פרש ראש הסגל טל גן-צבי, שהחזיק בתפקיד הבכיר ביותר בלשכת ראה"מ. נראה שפרש על-רקע האיבה הסמויה שהתפתחה בינו לבין מאיר, בין היתר גם בשל הכישלון ההסברתי של פרשת משלוחי האוכל למעון ראש הממשלה ברעננה, שיוחס כל-כולו למאיר.
פורשת נוספת הייתה נעמי ששון, העוזרת האישית של בנט בראשות הממשלה ותקופה מסוימת גם הייתה מנהלת לשכתו. בנט ניסה לרכך את פרישתה וכתב אז בטוויטר: "היא הייתה לי לעזר רב, ועכשיו' כמו אבא גאה' אני נרגש עבורה, כי הגיעה העת לפרוס כנפיים לקראת אתגרים חדשים". עוד פרישה הייתה של דוברו של ראש הממשלה, מתן סידי, שהודיע כי "הגיעה העת לפנות לאפיקים ולאתגרים חדשים. אני רוצה להודות לראש הממשלה על הכל ולאחל לו הצלחה רבה בעבודתו המסורה למען הציבור בישראל".
מהלך מכוער לזכותם של כל הפורשים, חוץ משמרית מאיר, ייאמר כי הם שמו מחסום לפיהם ונמנעו מלכבס בחוץ את הכביסה המלוכלכת, אם הייתה כזו. יצאה מכלל זה היועצת המדינית שמרית מאיר, מי שנחשבה לדמות הקרובה ביותר אליו חוץ מרעייתו גילת. היא בחרה, כפי שהגדירה זאת העיתונאית יסמין לוי, 'לשבת שבעה' על נפילת הקואליציה ועל פרישת בנט מהחיים הפוליטיים בדרך מקורית: עוד לא התקררה גופת הקואליציה ואף בטרם יצא בנט בהודעת הפרישה ("היו שלום, אני הייתי ביניכם"), וכבר הזדרזה לתקוע בה סכין ולסובב אותה.
בראיון לנדב איל בידיעות אחרונות, שפורסם בששי שעבר (חלקו השני מתפרסם היום), הפרה מאיר באופן מטריד את הקוד האתי והחוזה הלא כתוב בין פוליטיקאי ליועץ במשרת אמון, והיא עוד מוסיפה חטא על פשע היום. למה מטריד? משום שיועצת כה קרובה זוכה למעמד זהה של פסיכולוגית, קולטת ברקים ורעמים. היעלה על הדעת שפסיכולוג, או רופא, או כל איש סוד מקצועי אחר, יפר בצורה כל כך בוטה את חובת הנאמנות החלה עליו, מוסרית וחוקית?
המהלך המכוער של מאיר, הוריד אותה לדיוטא התחתונה של אמינות ומוסר, גרר ביקורות נגדה אפילו מידוענים במחנה ביבי. כך למשל טען בועז ביסמוט, ביביסט מושבע, שהראיון החושפני הוא "מעשה די מגעיל". ברשתות החברתיות מרבית המגיבים, כולל מן הימין הקשוח, טענו שמדובר במעשה מבחיל. בראיון לנדב אייל עסקה מאיר, איך לא, גם בתחום המדיני. היא טענה למשל שממשל ביידן קשוח יותר מממשל אובמה. האמנם?
ברק רביד, העוקב מקרוב אחר התנהלות הבית הלבן, שזכה לראיון ארוך עם הנשיא טראמפ ומחבר הספר 'השלום של טראמפ', אומר: "זה קשקוש. ממשל ביידן רצה לשמר את יציבות ממשלת בנט". בסדרת ציוצים בטוויטר הוא מפריך את טענות מאיר שממשל ביידן החמיר עם בנט יחסית להתנהלותו הרכה של אובמה כלפי נתניהו, ומסכם: "אחרי כל הפירוט הזה אין מנוס מהמחשבה שאחת משתיים: שמרית מאיר לא יודעת את כל זה וחושבת שההיסטוריה החלה ביום שנכנסה ללשכת ראש הממשלה. או גרוע מכך - היא יודעת את כל זה אבל מעדיפה להציג דברים הפוך מסיבות שלא לגמרי ברורות לי".
שמרית מאיר דיברה גבוהה גבוהה ועוד תדבר, לרבות בנושא שבו עסקינן - מינוייו הלא מוצלחים של בנט. וזה מה שאמרה בתשובה לשאלות המראיין בדיוק בתחום זה: "הרי לא יכול להיות שסביב מישהו אחד יהיו כל כך הרבה מופעי בוגדנות ותקיעת סכין בגב". הפעם צדקה מאיר. היא רק שכחה לכלול את עצמה ברשימת תוקעי הסכינים החלודים בגבו של אדם - במקרה גם ראש ממשלה - שנתן בה אמון מוחלט וציפה להתייחסות לויאלית דומה מצידה.
