הבמה והשחקנים נורות אזהרה מהבהבות, מסרבות להרפות: "ראו הוזהרתם"! הנשיא ג'ו ביידן אינו חבר של ישראל. הנשיא מוכן להקריב את שלומה-ארוך-הטווח של ארה"ב (חוב שלא ניתן יהיה לפדות לדורות), כמו גם את מצבם הנוכחי של אזרחיה (אינפלציה דוהרת, מחירי דלק ושכירות בשמים, גבולות פרוצים ומיליונים המגיעים לארה"ב ומסכנים אותה) - ודאי שמדינת ישראל אינה בראש מעייניו. הנשיא ביידן הוא המשך ישיר של שמונה שנות כהונתו של הנשיא ברק אובמה, ויש אומרים שאובמה הוא המושך בחוטים גם היום. מכאן חייבים להסיק שהעמדות האנטי-ישראליות לא נעלמו. כך גם מחלקת המדינה וכל המינויים הפוליטיים מאז כניסת ביידן לתפקיד. צורת הפעולה שבנות ברית מקריבים בקלות בעוד משתחווים בכניעה כלפי סוריה ואירן ודאי לא השתנתה. על ארה"ב אין לסמוך, וטוב יהיה אם נזכור זאת.
הממשל יודע היטב (מנסיון העבר) איך להפעיל זרועות ממשלתיות (דוגמאת מס הכנסה) נגד גופים פרו ישראלים או נגד ישראל פרופר (מנהל התעופה הפדרלי שהפסיק טיסות לארץ בשעת לוחמה עם חמאס, כתוצאה מכך שאר חברות התעופה הבינלאומיות הפסיקו גם הן את טיסותיהן). מה שכן, הנשיא והקונגרס בו הוא שולט ממשיך את התמיכה הצבאית (לדוגמה בכיפת ברזל) כמו גם את התמיכה הכספית השנתית בארץ (דבר שישראל הייתה צריכה להפסיק מזמן). כך נוצרת תדמית שגויה שהממשל ממשיך לתמוך בישראל, כשלמעשה המציאות שונה ביותר.
הנשיא ביידן מייצג את הדמוקרטים של פעם, שאכן תמכו בישראל. אך אותו משמר ישן נתון היום לחסדיו של המשמר החדש - קומץ רדיקלים המכתיב את סדר היום ונחוש בדעתו להפטר מקודמיו, מוקדם ככל הניתן. אותו קומץ קיצוני מסוכן מאין כמוהו לעצם קיומה של מדינת ישראל וליחסים בין שתי המדינות. ראינו זאת לאחרונה עם הנסיון להכיר בהקמת המדינה כנכבה, בפעילות בעד תנועת החרם, בהחדרת תכנים לתוכניות לימודים ובנסיונות לבטל את הסיוע השנתי לישראל.
היהודים של פעם כבר לא תומכים בישראל. הם נחושים בדעתם לאלץ את ישראל להתנהג לפי ראות דעתם, וזו כוללת מדינה פלשתינית, זכות שיבה, ירושלים חצויה וביעור כל הישובים היהודים משומרון ויהודה (ארץ נקיה מיהודים). אותם יהודים-טובים-של-פעם דוגלים בארץ של כל תושביה, ללא גבולות, כך שכל עזתי או ערבי מיו"ש יוכל להתנהל בחופשיות (בערך כפי שהמצב היום - מעבר אלפים מדי יום מעזה וגדר פרוצה בין המרכז למעבר כביש שש). למי שהדבר נשמע משונה, בארה"ב לא קיים גבול דרומי - כל החפץ נכנס, מקבל טלפון וטיסה חינם למדינה לפי בחירתו. בארה"ב פרוש הדבר נטל על מערכות (חינוך, רפואה, ביטוח לאומי), סמים, אמצעי לחימה, טרוריסטים ועבדים המגיעים לכאן בחופשיות, ובארץ הדבר מיתרגם, לדוגמה, לריבוי מקרי טרור במרכז תל אביב ולאינתיפאדה פוליטית בכנסת ישראל.
אותם יהודים אמריקנים, להם גישה ישירה לממשל, וביניהם יורדים בעלי השפעה אדירה כמו חיים סבן ואחרים, נחושים בדעתם להשליט את אותו תוהו ובבוהו על מדינת ישראל והיהודים החיים בה. כל הורה בישראל רוצה שילדיו לא יצטרכו להלחם, לא לסכן את חייהם ושיגיע שלום בר קיימא. אלו בדיוק אותם הורים ששולחים את ילדיהם, כמו אברהם את בנו יצחק, מלשון "אם אין אני לי, מי לי" ומידיעה ברורה שללא צבא חזק, נחדל מלהתקיים. לא כך יהודי ארה"ב, שלילדיהם לא אכפת אם ישראל תמשיך להתקיים אם לאו. הם אומנם זוכים בגישה ישירה לראש הממשלה, לחוקים מיוחדים עבורם, לכבוד מלכים עת הם מגיעים במטוסיהם הפרטיים ארצה, אך הם רואים עצמם כאמריקנים שווי זכויות וישראל כשעשוע מהצד. במידה רבה הם שוגים בדיוק כמו יהודי גרמניה לפני כמאה שנים, ועוד יבוא היום והם ישלמו מחיר כבד. אך היום הם עושים כל הניתן לתמוך בנשיא בידן ולהניע את ישראל לתכתיביהם.
יוצא שקיים היום שילוב קטלני בין הממשל לבין יהודי ארה"ב, בדיוק כמו נשיא אימבסיל וקונגרס הנשלט על-ידי מיעוט קיצוני הפוצע את ארה"ב כדמוקרטיה ומעצמה - והתוצאות תהינה בהכרח הרות אסון עבור ישראל.
התפאורה לכבוד ביקורו של נשיא ארה"ב, צריך לקשט את הבמה, להתלבש חגיגית, להתייצב בכדי להריע וליצור עולם נפלא, עולם דמיוני ובדיוני, עולם שפשוט אינו קיים. זהו הביקור ה-12 של נשיא אמריקני, כשהביקור הראשון היה ב-1974 על-ידי ריצ׳רד ניקסון, והביקור הקודם היה של הנשיא דונלד טראמפ ב-2017. ההתרגשות אכן אחזה בכל. נשיא המדינה יעניק מדלית כבוד לנשיא האמריקני על יובל של תמיכה בישראל. לוגו חדש יוצר לכבוד הביקור וחרוט עליו "ביחד, הנשיא ביידן בישראל 2022".
התלהבות אוחזת בכל, ואני נזכר בנשיא שמעון פרס שביקר בארה"ב והנשיא אובמה העניק לו את המדליה הנשיאותית. באותו זמן יהונתן פולארד היה עדיין בשבי-שלושה-עשורים בבית סוהר בתנאים מחרידים, והנשיא פרס לא מצא לנכון לוותר על המדליה ולבקש במקומה את שחרורו של המרגל הנתעב. אני ממשיך לחשוב על ביקורו של הנשיא טראמפ - הנשיא האמריקני שעשה יותר מכל נשיא אמריקני אחר עבור מדינת ישראל - ועל כפיות הטובה שלנו כלפיו. טבע האדם הוא שכשמישהו טוב עבורו, ואינו מבקש דבר בתמורה, אותו טוב לב ודאגה של אמת מתקבלים כדבר פעוט-ערך, מובן מאליו וזניח, ולכן מזלזלים בו בקלות, בעוד כשמישהו מערים קשיים ואין לבו כחיצוניותו, נוהגים להתרפס כלפיו, להתייחס בכבוד ולהעריצו. אין פלא שמהלך כל סיפורי התנ"ך, אנחנו זנחנו את אלוהינו בקלות כה רבה ונדדנו אחרי אלילים.
המערכון הנשיא ביידן חדור שנאה לנשיא טראמפ, ומרגע כניסתו לבית הלבן הוא שוקד ועומל על מחיקת העבר, ניפוצו לאלף אלפי רסיסים מיקרוסקופים, העברת כל זכר של הנשיא טראמפ ועשייתו הברוכה. שיקולו של ביידן אינו האם המדיניות טובה לארה"ב ולאזרחיה או גרועה ביותר. הקו המנחה היחיד הוא שנאה כלפי הנשיא לשעבר. ועכשיו, אותו נשיא מנסה, לכאורה, לגבור על מעשיו של קודמו ולהביא לידי הסכם בין ישראל לערב הסעודית. קשה להבין: אם עשית כל הניתן לעלות על הדעת נגד הסכמי אברהם, מדוע אתה מנסה עכשיו לבנות עליהם ולקבל את הקרדיט על המשך הדרך?
נזכור שמדינת ישראל לא זקוקה להתערבות הנשיא האמריקני, בו הסעודים מזלזלים ובו אין הם בוטחים ולו במיל, כדי לקדם את היחסים המתחממים מאליהם. הסעודים מתעבים את הנשיא הרכרוכי שאך גורם להם נזק ומהווה סכנה קיומית. אך הישראלים מצטרפים לחגיגה, כי עכשיו אמצע הקיץ ומה טוב יותר מאשר לחגוג עד שעות הבוקר המוקדמות, עד כלות כל החושים? הנשיא האמריקני העושה הכל להתרפס בפני ולרצות את האירנים, יוצא למסע בדיוני לישראל ולערב הסעודית, שתי מדינות שאירן שואפת למחוק מעל המפה. האם ברור לכולם מדוע נורות האזהרה מהבהבות אדום וקול אזעקה נשמע ברקע? הנשיא אינו חבר של מדינת ישראל ואינו רוצה בטובתה, והוא לא יהסס להקריבה אם הדבר ישרת את מטרותיו.
לא רק לאור האיום האירני הנשיא בידן מסוכן עד מאד. גם בנוגע לפלשתינים. הנשיא מקדם את רעיון מדינה פלשתינית שאל קודס בירתה, העיר העתיקה שהיא עיר קדושה בינלאומית (אך לא יהודית) וחובתה המוסרית של ישראל להכנע בפני דרישות הפלשתינים. לא רק שמוחו של הנשיא הולך ומתקצר (מבחינה קונגטיבית, מלשון קצר חשמלי, או אולי הולך ומתרוקן), הוא מלא שנאה כלפי כל מה שהנשיא טראמפ השיג או יצר אי-פעם. לפיכך עצם ההכרה בירושלים בירת ישראל, העברת השגרירות לשם, הכרה בסיפוח רמת הגולן, קיצוץ התמיכה הכספית ב"תשלומים-עבור-רצח" ועמידה איתנה נגד גישת האו"ם המבדילה רק את ישראל מעבירות את בידן על דעתו.
נכון ואמת שרבים מדי במדינת ישראל מאמינים גם הם בשתי מדינות לשני עמים, בשלום עם הפלשתינים, בחלוקת ירושלים ואפילו בעצם יום העצמאות שלנו כקטסטרופה. ההבדל הוא שכשמנהיג העולם המערבי מקדם רעיונות נלוזים כאלו, העולם מקבל אותם כנכונים ונבונים, בעוד שבישראל אפילו השמאל יודע להתייצב ולעמוד כחזית אחת, עם מאוחד, בעת שאלפי טילים נורים עלינו או כשפלשתינים רוצחים מדי יום אזרחים חפים מפשע (לדוגמה ביום חמישי בערב בדיזנגוף אשר בתל אביב). כך מגיע לו השחקן הראשי לבמה, וזו מקושטת כמו בשבועות: לוגו, תאורה על חומות העיר העתיקה, דגלים בחוצות עיר והרגשה עילאית: "הנה המלך מגיע, יחי המלך"! אולי טוב שכך, חיים אנחנו באשליה, וכשילד הניצב עם הוריו לאורך מסלול החגיגה יצעק "המלך אימבסיל" כנראה שיהיה זה מאוחר מדי. טוב שמגיעות בחירות בארץ ובארה"ב בחודש נובמבר, והסיוט הנמשך אולי יגיע לסופו, ועוד ישאר פרור פה ופרור שם שניתן יהיה להציל. לעתה, ההצגה מתחילה והקהל משולהב, "יחי המלך, המלך (עדיין) חי!
