השבוע אנו קוראים את פרשת "פנחס", והפעם בחרנו לעסוק בפרשת בנות צלפחד. על פני הדברים הפרשה נקראת על שמו של פנחס, אך אם נקרא לעומק, נגלה שהפרשה קרויה על שְמן של הבנות, אך לא כל אחד מגַלה זאת.

מַהפּך בתנ"ך

לאחר שמֹשה מודיע לעם את חוקי הירושה והמקרקעין, ולאחר שחלוקת הארץ כבר נעשתה, באות חמש נשים רווקות וטוענות, שהן מבקשות לרשת את אביהן. בצַר לו, פונה משה אל אלֹהים, והאל מעדכּן את החוק, כך שזֵכר אביהן לא יישכח. ממש מהפּך בתנ"ך! וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו: מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, לֵאמֹר: "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח, כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן? תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ." וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה', וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת, נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם, וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן" (ספר במדבר, פרק כ"ז). הן חיכו באיפוק, עד שתיעשה חלוקת הארץ, עד שייקָבעו הזכּאים לכך. נאמר אז: "לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה" (במדבר כ"ו 53). לכאורה, הַמְתנה שמשמעה - איבּדת את התור. הגעת למשרד, לאחר שהסחורה נמכּרה. ואכן, נדמה, שהמעגל נסגר, והתהליך בלתי הפיךְ. חמש נשים אמיצות עומדות מול ההנהגה (מֹשה, אלעזר הכהן והנשׂיאים), ודורשות צדק. הניסוח שלהן מרַגש. הן לא אומרות "למה תיגָרע נחלה מאבינו". הן אומרות "למה ייגָרע שֵם אבינו"? הן נאבקות על זִכרו של האב. המסר של צעקתן: אִם לא הותיר בן זָכָר, יֹאבד זכרו? זו ממש צעקה נשית, ששוברת את המנעולים ומחוקקת חוק חדש. בצאת העם ממצרים, ההבטחה של האל הייתה שהארץ תהיה לנחלה ליוצאי מצרים: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי יְהוָה" (שמות ו' 8). כאן מובטחת הארץ ליוצאים ממצרים. אך לאחר חֵטא המרגלים (פרשת 'שְלח לך', במדבר י"ג), וחֵטא קורח ועדתו (פרשת "קורח", במדבר ט"ז- י"ח), איבד הדור הזה של יוצאי מצרים את זכותו לנחול את הארץ וההוֹרשה כאן היא לְדור ההוֹוה לאחר ארבעים שנות מדבּר.

צלפחד ראוי לקיום ההבטחה האלוהית

כאן מתגלה חוכמתן המשפטית, הן חושבות מחוץ לקופסה, יודעות כיצד להשיב גלגל לאחור: הטענה שלהן ממש מקורית: הן טוענות, שאביהן צלפחד לא שייך לחטאֵי דור יוצאי מצרים (לא לחטא המרגלים ולא לחטא קורח), ולכן אינו ראוי לָעונש שהושַת על דור יוצאי מצרים. הוא מת בחטא אישי (חכמינו ייחסו את חטאו לפרשת המקושש בשבת - במדבר ט"ו 32). הן מבקשות שהצדק יושב על-פי הכוונה הראשונית של ההשגחה: האל הבטיח נחלה ליוצאי מצרים, והבנות מבקשות באצילות, שיעמוד בהבטחתו. כסניגוריות מקצועיות, יש להן 'קייס': אביהן לא פגע בארץ ההבטחה, וזכאי לקיום ההבטחה האלוהית. הדרמה של האחיות שווה מחזה, ואכן בשיר שכתב הרצל חקק, יש חשיפה של עמדות האחיות, אחת לאחת. טענתן המרכזית: הוא לא בּיזה את הארץ כמו ה'מרגלים' (במדבר י"ג) וכמו קורח. קורח פגע בקדושת הארץ. קורח בדרכו המתריסה כינה את מצרים 'ארץ זבת חלב ודבש': "הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר: כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם-הִשְׂתָּרֵר" (במדבר ט"ז 13). לעומת קורח, בנות צלפחד בוחרות להישאר בנחלת השבט בארץ, ולא מבקשות נחלה בשבט חצי המנשה בעֵבר הירדן, ובכך גילו את חיבּתן לארץ. הן יודעות כיצד לצבור נקודות של זכות. ומעל לכול, הנה לנו סרט שובר לבבות - "בשֵם האב". הן צועקות צעקתן בשֵם האב, וצעקתן שוברת את המנעולים. דיני הירושה עד אז שמרו את הזְכות לַגברים (הזְכרים), כיוון שהבּנים יורשים את האב, והנחלה נותרת בתוך השבט. כל מה שהן מבקשות ש'ירבעו את המעגל': שימצאו להן זכות גם בתוך ספר הפסיקה הקיים. ואכן יש מוצא: גם בפסיקה כאן שהעניקה לבנות צלפחד זכות לנחלה, הן מצטוות להתחתן בתוך השבט (שבט מנשה). אנו עדיין חיים בְּסיפור זה במסגרת החֶברה המסורתית, ובכל זאת. חמש בנות יודעות לעשות היסטוריה, לסמן פריצת דרך: חמש הבנות (מחלה, נועה, חגלה, מילכּה, תרצה) גילו אומץ וזכו לנחלה. ניצחון הרוח והרגש. חמש הגיבורות הפכו להשראה מהדהֶדֶת לנשים: הבנות האמיצות היו לדוגמה ומופת למאבק על זכויות נשים לאורך כל הדורות. התפיסה המסורתית, שרק הבּנים ממשיכים את האב, זכתה במעשֶׂה שלהן לבדיקה מחדש, לערעור, לשינוי כיוון: ההֶעזה שלהן לטעון, שגם בּאישור מלמעלה: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹוֹת". הן צודקות, קובע פסק הדין, הבנות ממשיכות את האב. המהפּך החוקתי הושלם, יש גושפנקא לתיקון מעמדן של הבנות, גם הן זכָּאיות לירושה. זה תקדים לְדורות, 'בּשֵם הבנות'. הנה צמד השירים שלנו, שמאירים את ההֵישג הרוחני והמשפּטי בדרך פיוטית: שירו של בלפור מדגיש את עוצמתה של התקווה, את כוחן של הנשים לפרות ולהפרות, אין בלעדיהן המשך, בּהן טמון קיומו של הדור, הרצף של הדורות הבאים. זהו כְּתב הגנה בשם האֶנושוּת, ההיסטוריה. בשירו של הרצל יש חשיפה של סניגוריה רגשית, מחוּיבות של הבנות להצָלת זכרוֹ של האב, לטיהור שמו, הצדעה לַדרך, שבּה גידל אותן - בּאֵין דמות אֵם. דרכּן המפַייסת, הדרך שבּה הן מעניקות כּבוד לאב, כּבוד לסבלוֹ, ראויה להערצה. כתב הגנה מלבָּן של בנות, בשם האֶנושיוּת: מאוד נשי, מאוד אֶנושי. אכן, כאן יש לשירים שלנו קו מחַבּר: חשיבות ההמשֵכיות, לא לפגוע ברצף. הבנות מבקשות, מחכּות, דוברות אמת אחת ומשכנעת. שלא תכְבֶּה הגחלת. אנו מביאים את שירינו על בנות צלפחד: כי יש לאשה תקווה/ בלפור חקק (כּתב הגנה לבנות צלפחד) נָשִׁים הֵן לְלֹא צֵל פַּחַד מְבַקְּשׁוֹת שָׁרָשִׁים, מְבַקְּשׁוֹת תִּקְוָה בָּאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת יֵשׁ לָהֶן תִּקְוָה בְּאַדְמָתָן וְיוֹנַקְתָּן לֹא תֶּחְדַּל לְפֶתַע מֵרֵיחַ מַיִם בָּאֲדָמָה יִפְרְחוּ יַעֲשׂוּ קָצִיר כְּמוֹ נֶטַע כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה גַּם בַּסְּתָו אִם אֲדָמָה וְשָׁרָשִׁים לְרַגְלָיו. מְבַקְּשׁוֹת הֵן יְרֻשָּׁה כְּתוּבָה וְחוֹלֶמֶת מְבַקְּשׁוֹת חָמֵשׁ נָשִׁים תִּקְוָה מְנַחֶמֶ"ת. תְּנוּ לָהֶן אֶת הַלְּבָבוֹת, תְּנוּ אַהֲבָה זוֹ הָעֵת לָתֵת לָהֶן אַדְמָתָן כִּי הִיא הַתִּקְוָה. עֲבוּר הֶמְשֵׁךְ הַשּׁוֹשֶׁלֶת יִתְּנוּ הֵן אֶת הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אִם תִּהְיֶה לָהֶן אֲדָמָה וִירֻשָּׁה גַּם הַצְּעִירָה בֵּינֵיהֶן מַבְכִּירָה. (מנחמ"ת = מַחלה, נוֹעה, חָגלה, מילכּה, תִרצה) לא יכַבּו להן את הגחֶלת/ הרצל חקק דבר האישה החכמה מתקוע, אשר התחננה על נפש בּנה, "וכִִבּו את גחַלתי אשֶר נשאֲרה, לבלְתי שׂום לאישִׁי שֵם ושאֵרית על פְּני האדמָה"- שמואל ב' פרק י"ד,ז'. "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר", בנות צלפחד, ספר במדבר, פרק כ"ז, פרשת 'פינחס'. "כן בנוֹת צלפחד דובְרות", במדבר כ"ז, פסוקים ו-ז. הֵן זָכְרוּ אֶת אֲבִיהֶן, מִשָּׁמַיִם מִתְבּוֹנֵן. בְּצַעֲרוֹ בִּקֵּשׁ לָהֶן מִחְיָה וְחֹם, הִתְחַנֵּן, כֹּה סָבַל, גִּדֵּל חָמֵשׁ בָּנוֹת לְלֹא אִמָּן. אֵיךְ יִשָּׂא הָעֹל, וְהוּא לְבַדּוֹ, וְאַלְמָן. עֵץ חַיִּים, אֹור לְחַיֵּיהֶן, וְקוֹלוֹ זָב, "טוֹב הַשֵּׁם לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל מַעֲשָׂיו", יוֹם לְיוֹם קוֹלוֹ חָשַׁךְ, דָּעַךְ וְנִשְׁבַּר, הָלַךְ לְקוֹשֵׁשׁ מִחְיָה, מֵת בַּמִּדְבָּר. לֹא מָצָא דַּרְכּוֹ, חָשְׁבוּ שֶׁקּוֹשֵׁשׁ בְּשַׁבָּת, אָמְרוּ הָעֵדָה, אֵין רוּחַ בּוֹ, בַּעֲווֹנוֹ אָבַד. הַבָּנוֹת מְקוֹנְנוֹת, קוֹלָן קָרַע רָקִיעַ וְחֶלֶד, זָעֲקָה נֹעָה: "אֵלִי, הַאִם תִּכְבֶּה הַגַּחֶלֶת?". הֶעָנָן וְהָאֹהֶל, זֶה מֹשֶׁה וּפָנָיו זִיו שְׁכִינָה, תְּבַקֵּשְׁנָה צֶדֶק לַאֲבִיהֶן, יְרֻשָּׁה בֶּאֱמוּנָה. "לְבַל יִמָּחֶה שְׁמוֹ", חָגְלָה וְתִרְצָה בּוֹכוֹת, "נַחֲלָה וִירֻשָּׁה", מַחֲלָה וּמַלְכָּה נֶאֱנָחוֹת. הָאֹהֶל כֻּסָּה בְּרָקִים, תַּנּוּר אֵשׁ וְאוֹרוֹת, קוֹל מִשָּׁמַיִם: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹוֹת". בָּבוּאַת אַבָּא בַּעֲרָפֶל הַנּוֹפֵל, נָגְהוֹ חוֹלֵם: "זֶרַע וְגַחֶלֶת בְּנַחֲלָתִי, בֵּיתִי לֹא מִתְיַתֵּם". חָמֵשׁ בָּנוֹת, הִלָּה בְּאָהֳלָן, פְּתִיל תְּכֵלֶת, "צֶדֶק לְחַיֵּי עַמֵּנוּ, לֹא תִּכְבֶּה הַגַּחֶלֶת".