בהמשך לדברים שאמרה לאחרונה ח"כ איילת שקד, "כשרת פנים אני אומרת לכולם, בואו נעבוד יחד. יריבים פוליטיים הם לא אויבים". עולה שאלה כללית: האם זה המתכון ליציבות הדמוקרטיה, ומהן המגמות המסכנות אותה? מדובר בשאלה גדולה שנדונה בעבר בעקבות רצח ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין. הדיון הנרחב בשאלה הכללית, האם מסתמנות בישראל מגמות עמוקות של שנאה המסכנות את יציבות הדמוקרטיה, התקיים בכינוס בינלאומי במרכז רבין לחקר ישראל, לציון יום הולדתו ה-75 של ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין (מרס 1997): "המדינה המודרנית ורצח פוליטי". מקבץ ההרצאות שנכללו בכנס ראה אור בספר ערוך על-ידי ישעיהו צ'רלס ליבמן, "רצח פוליטי" (1998). ההיסטוריון, יחיעם ויץ במאמרו, "אנטומיה של רצח" (הארץ, דצמבר 1998), כותב שההרצאות לא עסקו בדרכי ההנצחה של רבין, ונרצחים אחרים. "הכינוס כולו התמקד בניסיון לראות רצח פוליטי כנקודת מפנה בישראל, במזה"ת, ובעולם". אחד המשתתפים הבולטים בכינוס, מיכאל וולצר, בחן את הנסיבות בהן מעשה התנקשות באושייה פוליטית בכירה עשויה לסכן את יציבות הדמוקרטיה. אומנם וולצר בחן את השאלה מנקודת מבט תיאורטית, אבל הדוגמאות שהציג מחזקות את טענתו, ש"ככל שהתרבות הדמוקרטית יציבה יותר, פעולת התנקשות לא תשקף זרמים מרכזיים ורבי השפעה, אלא מדיניות שוליים, או פתולוגיה של אדם פרטי". הדוגמה הראשונה של וולצר היא ארה"ב, שבה נרצחו ארבעה נשיאים (לינקולן, גראפילד, מק'קינלי, וקנדי), ודמויות מרכזיות, כמו רוברט קנדי, ומרטין לותר קינג. למרות רציחות אלו, לא התרחש למשבר של ממש בדמוקרטיה האמריקנית. הרציחות לא פגעו בחוסנה. הדוגמה השנייה, השונה לחלוטין מהראשונה, היא רפובליקת ויימאר. להערכתו של וולצר, ההתנקשות בשר החוץ ולטר רתנאו, בקיץ 1922, שונה בתכלית מההתנקשויות הרבות שאירעו בארה"ב. במקרה זה, המתנקשים השתייכו לארגון לאומי בעל חשיבות פוליטית. וחלק ניכר מהציבור הצדיק את הרצח לאחר מעשה. הרוצחים מעולם לא נתפסו ולא נענשו. וולצר מבליט את העובדה שבשנותיה הראשונות של רפובליקת ויימאר היו רציחות מרובות, מהן 376 על-רקע פוליטי. מרביתן בוצעו בידי מתנקשים מן הימין, ומיעוטן בידי שמאלנים.

יריבות פוליטית אינה מובילה בהכרח למגמות של שנאה

לאיזו מבין שתי המדינות דומה ישראל, שבה אירוע רצח של ראש ממשלה ב 1995? ויץ מציין במאמרו (1998) שמדינת ישראל דומה יותר לארה"ב מאשר לגרמניה של ויימאר. עם זאת הוא מסתייג מדעה זאת, וטוען שהיא אינה תקפה כאשר מדובר ברצח רבין. לחיזוק דבריו ויץ מצטט את וולצר, "ישראל דומה יותר לגרמניה של ויימאר, משארצות הברית דומה לה [ויימאר, ת.ה.]". בהמשך לדבריו אלו של וולצר, ויץ טוען שמעשה ההתנקשות ביצחק רבין עשוי לסכן את הדמוקרטיה הישראלית מכמה סיבות, והעיקרית שבהן היא העובדה שחלק ניכר מהציבור תופס את היריבות הפוליטית במונחים מוחלטים, ואינו מבחין בין יריב לאויב. בהקשר הזה מעניין לאזכר את דבריה של ח"כ איילת שקד שאמרה (הארץ יולי 2022): "כשרת הפנים, אני אומרת לכולם - בואו נעבוד ביחד. יריבים פוליטיים הם לא אויבים". ויץ אומר דברים דומים (1998), "שוררת דאגה עמוקה לא רק להמשך תהליך השלום, אלא לעתידה של הדמוקרטיה הישראלית בכלל", ומוסיף: "אני מעריך שיגאל עמיר מבטא מגמות עמוקות בחברה הישראלית, שכל ניסיון לזלזל בהיקפן ובמשמעותן הוא בנפשנו". הדאגה של ויץ אקטואלית גם בעת הזאת. ואם נשקול ברצינות את דברי ח"כ שקד, "יריבים פוליטיים הם לא אויבים", נוכל לקוות שבעת הזאת לא נשקפת סכנה ליציבות הדמוקרטיה בישראל.