השיר נכתב בחצר בית חולים "וולפסון", כשאני יושב בגינה ומארובה אחת בבית החולים היתמר לו עשן, ש"לִטֵּף" בַּחֲמִימוּת רבה את יריעות שמי התכלת היפים הפרוסים מעלי, כמבקש "לְנַשֵּק" וּ"לְחַבֵּק" את כל היריעות של מרחבי השמים הנקיים הפרוסים מעלי. בעת כתיבת השיר אני חש, שהעשן במלתעותיו הגסות נוגס בברוטאליות מבחילה בשמי התכלת הנקיים והיפים, בשמי התכלת שאני נושא עיני אליהם. מעברו השני של הכביש ממתקן ספורט של קבוצת הפועל תל אביב גם כן התמר לו עמוד עשן ש"לִטֵּף" בידיו הגסות והמזוהמות את השמים, המקפידים לשמור על ניקיונם וצחותם. נראה, שהעשן מבית החולים וולפסון וממגרש הכדור רגל גמרו אומר לחבוט בבעיטות בכדור רגל מזוהם בשמש המרהיבה ביופייה. אני חש עלבון, שמולי היושב בגינה בחצר בית חולים בשכונה בתל אביב, שהשמש היפה והצחה, המעניקה מחומה שי יפה לחיים זֹהֲמָה על-ידי אלו, החייבים לשמור ולדאוג לה. בעוד אני כותב מגיעה הצלפת עשן גם ממבנה סמוך לבית החולים, בו יש אולם חתונות וסופרמרקט גדול. קשה לי להשלים עם המראה של שמש יפה מקבלת חבטות אנושות. חבל שאיננו מבינים, שכל יום שאנחנו מזהמים את השמש, אנחנו מביאים קץ למפעל האנושי היפה שבנינו בארץ ישראל. שֶׁמֶשׁ שֶׁזִּהַמְנוּ בְּיָדֵינוּ תָּלְתָה מֵעֲלֵינוּ אוֹר עֵירוֹם בָּנְתָה סְבִיבֵנוּ עִיּוּר מְפֻחָם. שֶׁמֶשׁ שזִּהַמְנוּ בְּיָדֵינוּ תָּלְתָה בַּכִּכָּר עֲרִיסוֹת זִכָּרוֹן לְיַלְדּוּת בְּמוֹשָׁבָה נְקִיָּה שֶׁנָּסָה מִפְּנֵי בַּגְרוּת בְּרוּטָאלִית לְבוּשָׁהּ מְטֻלָּא בְּאוֹר מְבֻתָּר בְּלַהַב עָשֵׁן וְעִפְעוּף עֵינֶיהָ נָעוּל בְּחַלּוֹן מְסֹרָג אָפוּף בְּקוּרֵי אֲוִיר מְְגֻרְעָן שֶׁיַּחֲרִיב אֶת חַיֵּינוּ עֲלֵי אֲדָמוֹת.