זהו הסיפור האמיתי של סטפני לנד. סיפור על אומץ, נחישות והכוח לשרוד כנגד כל הסיכויים והביורוקרטיות. בגיל 28 חלומה ללמוד באוניברסיטה, למעשה, התנפץ. היא הפכה להיות אם יחידנית הנאבקת לשרוד בעבודת משק הבית. עבודה כפוית טובה, סיזיפית, שקופה, כואבת. בממואר המובא כאן, החשוף והמיוחד, לנד מתארת את השנים שהעבירה כמנקה ואשת שירות. רוח רפאים בביתם של בני המעמד הבינוני-גבוה באמריקה. זהו סיפור על ניצחונות קטנים, שבירת סטיגמות ושאיפה גבוה, למרות ובגלל הכול. ומעבר לכך, זהו סיפור המשמיע את הקולות המושתקים; חיים המושתתים על תלושי מזון, על תוכניות ממשלתיות דרקוניות וביורוקרטיות להחריד, על עובדי מדינה מתנשאים, ובעיקר - על הרדיפה הזו, הבלתי אפשרית, אחר החלום האמריקני. זהו ספר על ניצחון אישי, קטן, כנגד כל המערכת. "למיה, לילה טוב. אני אוהבת אותך. נתראה בבוקר. אמא" (מתוך פתיחת הספר); הסיפור של לנד זונח את כל הסטריאוטיפים על עובדות ועובדי משק בית, אימהות יחידניות ועוני. לנד מתגלה כאישה חרוצה, "רהוטה" ואינטליגנטית. היא לא רכשה השכלה גבוהה, והסיפור מתאר קודם כל את מסעה כאם המבקשת להעניק לבתה, מיה, חיים מוגנים המלאים בבית ובאהבה. הישרדותה התאפשרה בעזרת טלאים על טלאים ושאריות של תוכניות סיוע, וכן בעזרת ההכנסה המגוחכת שהרוויחה כעוזרת בית. הספר מנפץ סטיגמות רבות, וניכר כי לנד כותבת עמוק מתוכה. היא לא מהססת להתעמת עם היחס כלפי נשים, עוני והחלום האמריקני הנגוז. למעשה, כעובדת משק בית היא נדרשה להתמודד מדי יום עם גועל פיזי ומטאפורי, ועם זאת - להישאר שקופה. הפוליטיקה והמדיניות הממשלתית מתעלמות ממצבה באופן קבוע. כאישה ענייה היא זכתה תדיר למבטים מתנשאים ולגלוג. העבודה שימשה עבורה מקור הכנסה והיא לא חשבה על עצמה. בדומה לסטפני לנד, נשים אלו, שהן לרוב אימהות, מנקות אך ורק על-מנת לשרוד, ועקב כך משאירות לעיתים את ילדיהן במצבים מסוכנים אך ורק על-מנת לצאת לעבוד. עולמן של סטפני ובתה מורכב ממחסור תמידי. לעולם אין בו מספיק כסף ולפעמים גם לא מספיק אוכל. מקדונלד'ס הוא פינוק נדיר, ואין שום דבר שהוא מהימן בעולם הזה - לא מכוניות, לא גברים ולא פתרונות מגורים. תלושי מזון הם תנאי הכרחי להישרדות, ואנשים נדרשים לעבוד לשם כך, כי המשאבים הממשלתיים מוגבלים. הן רק רוצות לעמוד על קרקע יציבה, אך הממשלות כמעט ולא מאפשרות זאת. זהו עולם המורכב מאנטגוניזם מצד אלה ששפר עליהם מזל. ולא רק זה. מלווה לכך גם פטרונות, התנשאות, כמעט כפייה של ההתעלמות על אלה שלא שפר עליהם מזלם. דעות קדומות המבוססות על מעמד ומאופיינות בביקורת תמידית ושיפוטיות וכתוצאה מכך לנד מוצאת את עצמה בסיטואציות להן יש השלכות הרסניות; שחיקה גופנית ופציעות שכתוצאה מהן היא מוצאת את עצמה נוטלת כמות מדאיגה של משככי כאבים, שכן היא אינה יכולה להרשות לעצמה תרופות במרשם, המצריכות ביקור אצל רופא כאב וכן עיסויים ופיזיותרפיה. למעשה, לנד מתמודדת עם תשישות פיזית ורגשית, תמידיות, והדבר היחיד העוזר לה להמשיך הוא אהבתה לבתה, והתשוקה הנעלמת, כמעט, של להיות סופרת.

שעת עוצר

ברברה ארנרייך, שכתבה את ההקדמה לספר, פגשה את סטפני בתחילת הקריירה הספרותית שלה, נוסף על היותה מייסדת "פרויקט הדיווח על קשיים כלכליים", המקדם עיתונות הנוגעת בחוסר שוויון כלכלי, והיא מתארת אישה שהייתה זקוקה לדחיפה קטנה שתזניק אותה. זהו סיפור אופטימי, אך לא אופטימלי, כי סטפני נדרשה לפעול כנגד כל הסיכויים. למעשה, בתה של סטפני, מיה, למדה ללכת לראשונה בבית מחסה לחסרי בית. על רצפה מלוכלכת, בשבוע האחרון בשהות בת תשעים ימים בבקתה בקצה הצפוני של העיר, שמשרד השיכון סיפק לחסרי בית. משם הן הצליחו לעבור לדירת מעבר. סטפני תמיד ניסתה להכניס חמימות לתוך מתחמי המגורים הללו. על לוח השנה שלה נרשמו תזכורות לפגישות עם נציגים בארגונים בהם הייתה יכולה לקבל סיוע. והיא הפכה כל אבן לשם כך, אך למרות זאת מצאה את עצמה עומדת "בתורים ארוכים של אנשים עם תיקיות מסמכים מבולגנות שמוכיחות שאין להם כסף. נדהמתי לגלות כמה עבודה כרוכה בניסיון להוכיח שאני ענייה (עמ' 16)". "...אבל בת מזל-זה לא. לא כשעברתי לגור במקום שהחוקים בו רמזו שאני מכורה לסמים, מלוכלכת, או פשוט שהחיים שלי כל כך דפוקים, שאני צריכה שעת עוצר ובדיקות שתן. העוני, החיים בעוני, נראו דומים מאוד לתקופת מבחן- שהפשע הוא חוסר יכולת לשרוד (עמ' 20-21)". זוהי תמצית חייהן של סטפני ומיה. סטפני נמדדת כל הזמן, על כל דבר. כפי שהיא ציינה - משרדי הממשלה עובדים מאוד קשה על-מנת להוכיח שהיא (אינה) ענייה. הספר הוא ממואר מרגש וקולח על אישה צעירה החיה עם בתה בעוני מחריד, לאחר שעזבה את בן זוגה המתעלל, כאשר היא נטולת גב רגשי וכלכלי. אם חד הורית, ללא חסכונות וללא תואר אקדמי, שעשתה את כל מה שצריך על-מנת לשרוד ולהעניק לבתה חיים טובים יותר. לנד טבעה בים של ביורוקרטיות, ספקנות, עבודה בשכר מאוד נמוך, שיפוטיות, ביקורתיות וצורך תמידי לעשות בחירות בלתי אפשריות (למשל: מוצרי היגיינה או מוצרי מזון). הממואר המדהים הזה מעביר ביקורת על אוזלת היד של הממשלה בהתייחסה לסיוע לאנשים שנקלעו לעוני, על פערי מעמדות, על הזלזול המתמיד של הרשויות בנפגעות אלימות מגדרית ורגשית, ועל התחושה הקשה והתלושה בלהיות שקופה. החברה לא מכבדת אנשים שנקלעו לעוני, אנשים העובדים בעבודות, לכאורה, "קטנות", ואנשים שכל יום חושבים כיצד להרים את הראש מעל המים. לכן, זהו ממואר חשוב לקריאה, כי הוא כתוב בישירות ובחדות, ועם זאת, בחמלה עצמית. סטפני לנד היא השראה לאישה שהצליחה להוציא את עצמה כפי שהיא, כנגד כל הסיכויים, משולי החברה ומשולי הסטיגמה.