בעמודים הראשונים בספרה החדש של נעה ידלין חשתי כמי שגורס במהלך הקריאה חצץ מילולי. מלים כבדות ומשפטים מסורבלים, ובכל שורה "והוא אמר" לאחר "והיא אמרה", ושוב "והיא אמרה" לצד "והוא אמר", מה זה, אין מרכאות במקלדת של מחברת "שטוקהולם", שהכתירה את יצירתה הנוכחית - "הספר הלא נכון"? מעצבן. רק שלאחר החצץ המפורר ממריא "הספר הלא נכון" והופך לנכון-גם-נכון, מסעיר ודרמטי וחכם, ועם ארומה בלשית וסיום מפתיע. לא אקלקל לנועה (היא מתעקשת על "נעה") את הנגשת הספר לקוראות/ים בחשיפת הסוד וההפתעות שב-349 עמודיו. ארמוז רק כי הסופר היהודי-צרפתי הנודע רומן גארי נחבא בחלק מספריו מאחרי שם-העט אמיל אז'אר ("החיבוק הגדול"). גם היצירה הישראלית חוותה אלמוניות כאשר יורם קניוק כתב את "ערבי טוב - ערבי מת" תחת שם העט יוסף שרארה. עד מהרה הצטער וחשף את עצמו (כשראיינתי אותו על כך ב"ערב חדש" מצאתי כי לא היה לו הסבר משכנע או מעניין לפעלול האלמוני, למיטב זיכרוני). ורונה - רעייתו הסופרת של הארכיאולוג גידי ב"ספר הלא נכון" - גם משתעשעת בשם-עט. עד כאן. כעניין משני לחלוטין, ואולי לא כל כך צדדי, נחשפת בעיית הזוג אשר החל את חייו בשמאל והבעל הארכיאולוג פנה ימינה, ואף מקבל סיוע כספי לחפירתו בעקבות יהושע בן נון ממי שתומכים בו פוליטית. שוב עולה התהייה, האם יכול ימני או שמאלי להגיע בממצאיו המדעיים בתחום הארכיאולוגיה למסקנה שאינה עולה בקנה אחד עם השקפתו הפוליטית? מדוע השמאל מפקפק בבדיקה מדעית, שאישרה מציאת אבן המעידה כי שבט ישראלי התגורר על הר עיבל ("הקללה") כ-1200 שנים לפני הספירה? ומדוע מתקשה הימין לקבל מסקנה של ארכיאולוג מן השמאל שמלכות בית דוד הייתה מצומצמת יותר מכפי שהיא מופיעה במלוא הדרה במורשת העברית-יהודית? הארכיאולוגית המנוחה איילת מזר הייתה אחייניתו של אחד מאבות המקצוע בישראל. הפרופסור בנימין מזר ומאיר בן דב חפרו את רחבת הכותל לאחר מלחמת ששת הימים. איילת תמיד קבלה כי עמיתיה שבשמאל אינם מסייעים למאבק להציל את הממצאים הארכיאולוגיים הנדירים שהשאירו אחריהם היהודים במעבה הר-הבית מאז חרב המקדש. האם מושפע הארכיאולוג השכיח בממצאיו לגבי אירועים לפני 2000 שנים מהשקפתו הפוליטית עתה? גם זה נדון מעט ב"הספר הלא נכון", שכאמור חרף קשייו הוא נכון גם נכון.