מצד הדין כל עוד לא הוכח אחרת - קבלת מתנה אין בה קבלת שוחד. זאת יש לדעת! מדין תורה מותר לקבל מתנות. אין בכך מעשה שחיתות. פעמים, לתת או לקבל מתנה זו אפילו מצווה אם הנתינה באה מרצונו החופשי של הנותן. יען יש בה מאיץ אהבה.
תאוותנות ונהנתנות, בזבזנות והוללות, גורמות לאדם נורמטיבי להפוך מצנוע לאוהב בצע, מכאן קצרה הדרך אל השחיתות. רק בית משפט מוסמך להפוך את מקבל מתנות הנורמטיבי למקבל שוחד. עד גזר דין מרשיע מקבל המתנות חף מפלילים. כל עוד הנותן נותן את המתנה לחברו מרצונו החופשי ולא נדרש לתת אותה בעל כורחו. כל עוד לא קיבל נותן המתנה דבר מה בתמורה, כל עוד לא הוכח שכרוך בכך אינטרס פסול או אפילו מתן שוחד חלילה, אין בכך כל מעשה פלילי.
בני אדם אינם רוצים לקבל מתנה משונא או ממי שנותנה אותה להם בעל כורחם. כולי עלמא חושש להא דשונא מתנות יחיה, אם הוא חש כמכריחו ליתן חינם. זה לא מעשה מוסרי. לא רק שהוא מקבל מתנת חינם, דבר שאינו הגון בפני עצמו קל וחומר אם ביקש את המתנה וחמור מכך אם כפה עצמו לתתה לו (הרב משה פיינשטיין אגרות משה חו"מ ח"ג סי' כ"א).
מרבותי למדתי, מבוגר הכופה ילד לבצע עבורו פעולה בניגוד לרצונו, עבר לכאורה עבירה של ניצול לא הגון. בעצם הציווי הפך את הילד לעבד שלו. עבדות אסורה מן התורה שהרי אנחנו עבדי ה' ואל לנו לשמש עבדים לעבדים אמר הקב"ה (ויקרא כ"ה מ"ב) "כִּֽי-עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר-הוֹצֵ֥אתִי אֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לֹ֥א יִמָּכְר֖וּ מִמְכֶּ֥רֶת עָֽבֶד".
המקבל מתנה מאדם החפץ ביקרו שנותן בלב שלם ונפש חפצה בכוונה לגלות למקבל את אהבתו או הערצתו אליו ולחזק את קשרי הידידות ביניהם, זה טוב ויפה ומקיים את הפסוק "וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י ה'" (ויקרא י"ט י"ח) אמר רש"י "כמוך ממש". רבי עקיבא אמר: זה כלל גדול בתורה. ייחודנו הוא היסוד לאחדותנו ואחדותנו היא הערובה לביטחוננו. לכן הרבה הקב"ה לישראל תורה ומצוות כדי לצרף בהן את הבריות.
כלל גדול בהבנת נפש האדם, מלמד אותנו הרב אליהו דסלר "לאשר יתן - יאהב". ככל שתרבה להעניק לשני, ברוחניות ובגשמיות, כן עתיד אתה לאהוב אותו יותר. אם ברצונך לאהוב מישהו - תרעיף עליו מתנות ותשרה האהבה ביניהם. לא בכדי כדי לקיים בחג מצוות "ושמחת בחגיך" (הלכות סוכה) נצטווינו לחלק מתנות לבני הבית.
אם בנתינת המתנה, קיים אינטרס הנגוע בשוחד, מכל צורה ואופן שהוא, וכל רצון הנותן להחניף למקבל ולזכות אצלו בהעדפה, וזו העילה לנתינת המתנה או אז אסור לקבל מתנה שכזו. אף אם הסירוב כרוך בגרימת בושה לנותן או העלבת פניו ואפילו ברבים, אסור באיסור חמור לקבל מתנה שכזו.
בברכת המזון אנחנו מתפללים "ונא אל תצריכנו ה' אלוהינו לא לידי מתנת בשר ודם (בלשון יחיד) ולא לידי הלוואתם (בלשון רבים)" מקשים: מדוע לא טוב לקבל מתנה אחת אבל הרבה מתנות - כן? מדוע לא טוב ללוות מהרבה אנשים אבל הלוואה אחת מאיש אחד כן? ומתרצים: קבלת מתנה אחת גדולה ויקרה משעבדת אותי לנותן. הן אני חייב לו עד כדי שעבוד כעבד. לא כן אורחים הבאים לחתונה ומשאירים מתנה סבירה כנהוג אני לא משועבד למי מהם. לעומת זאת, כל המקבל הלוואה גדולה ממלווה אחד, אף שהוא הוא חב לו את עולמו הוא יכול להתמודד מולו עד שיתאפשר לו להחזירה. מאידך-גיסא, לו יצויר שאני מקבל אלף הלוואות קטנות איך אתמודד אל מול המלווים התובעים ממני הלוואתם.
אמר החכם באדם (משלי ט"ו כ"ו-כח) "תועבת ה' מחשבות רע וטהורים אמרי נועם. עוכר ביתו בוצע בצע ושונא מתנות יחיה. לב צדיק יהגה לענות ופי רשעים יביע רעות". משרבו מקבלי המתנות נתמעטו הימים של חיי בני האדם ונתקצרו השנים שלהם. ככתוב בספר משלי (שם) "ושונא מתנות יחיה". מכאן שאוהב מתנות, לא יזכה לחיים ארוכים.
מאידך-גיסא, כל שאינו מבקש מתנות מבני אדם ושם מבטחו בה', יזכה בחיים נעימים וארוכים. מאתו יתברך הממית והמחיה (סוטה מ"ז ב'). המלבי"ם על הפסוק במשלי (שם) "עוכר ביתו בוצע בצע ושונא מתנות יחיה" - מי שהוא מרוויח ממון שלא ביושר, לא יזכה בכבוד. להפך, שמו יתלכלך ושם ביתו יתכער. הצובר הון פעמים בעזרת קשריו עם השלטון, עתיד עושרו להיות לו בבחינת עושר השמור לבעליו לרעתו. חיים טובים לא יהיו לו.
התאווה להתעשר בקלות ומהר, תפיל אותו ממסילת החיים. לעומתו, שונא מתנות, זה המסרב לקבלן וחי מיגיע כפיו - יחיה חיים שקטים ושלווים יותר. גם אם מעט המה הכנסותיו, עתיד הוא לחיות טוב יותר. המאמין שמזונותיו קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה, מעניקים לאדם רוגע ואושר.
מצודת דוד כתב: מי שאינו מקפיד על החוק ובוצע בצע להרבות עושר בלא משפט, ישחית ביתו כי בא זה ואיבד את זה. סוף דבר; כל מה שהרוויח שלא כהוגן, יאבד ויימוג, בעוד שהשונא מתנות, ומבקש להרוויח את פרנסתו ביושר ה' ימלא חסרונו ויעניק לו חיים ארוכים.
רלב"ג כתב: הלוקח שוחד עתיד לדון דין שאינו דין צדק. הלוקח שוחד הוא מושחת הוא גזלן וסופו לדון ולגזור דין בניגוד לאמת כאמור (דברים ט"ז י"ט) "לֹא-תַטֶּ֣ה מִשְׁפָּ֔ט לֹ֥א תַכִּ֖יר פָּנִ֑ים וְלֹא-תִקַּ֣ח שֹׁ֔חַד כִּ֣י הַשֹּׁ֗חַד יְעַוֵּר֙ עֵינֵ֣י חֲכָמִ֔ים וִֽיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽם".
הרמב"ם (קנין. הלכ' זכיה ומתנה פי"ב הי"ז) "הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה לא יקבלו מתנה מאדם אלא בוטחים בה' ברוך שמו. לא בנדיבים ישים מבטחו". המגיד משנה כתב "וטעם שראוי לכל משכיל, להסתפק במה שהיה הכרחי לו, ולא יבקש מותרות ותהיה נפשו חשובה על קניינו". הירא את אלוהיו יראה שלמה, ולא יתעסק כלל ברדיפת ההון, אלא ישים מבטחו שהי"ת ימלא חסרונו.
אמר דוד המלך (תהילים קכ"ח) "אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". ההסתפקות בהכרחי מביאה הצלחה בעולם הזה ובעולם הבא, לפי שהקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם (אבות ספ"ד). והשמח בחלקו ניצל משלושתם. ואמרו רז"ל (שם רפ"ד) אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא.
"ואת החסידה" (ויקרא י"א י"ט) למה נקרא שמה חסידה? - שעושה מעשה חסידות עם חברותיה ומחלקת להם מזונות ממזונותיה. הוא אשר אמרו חז"ל (אבות פ"ה) "האומר שלי שלך ושלך שלך - חסיד". אדם קרוב אצל עצמו ואדם אוהב את גופו. אם הוא נותן לאחר חלק מעצמו ומרכושו, הרי שהוא אוהב אותו יותר ומקרב אותו אליו יותר. לא כן נתינה שנועדה לשחד את המקבל. זו מקלקלת את השורה, יוצרת הפליה ומטפחת שנאה ונאמר "כי יהיה לאיש שונא לרעהו וארב וקם לו".
גם ביחסינו לערביי ארץ ישראל, עלינו להשכיל להעניק להם את זכויות הפרט כהלכה ת"ר: מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל, ומבקרין חולי נכרים עם חולי ישראל, וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל, מפני דרכי שלום (גיטין ס"א א') או אז השלום בא יבוא עם גואל צדק במרה בימינו אמן.