לפיד התאהב בתרגיל שביצע במשותף עם בנט מתוך שתי מטרות שגויות: א. מניעת חזרתו של נתניהו לשלטון בכל מחיר, למרות שנתניהו מייצג לפי הסקרים האחרונים (יולי 2022) 29.2% מכלל חברי הכנסת בישראל. ב. חידוש היוזמות למימוש הסכמי אוסלו הכושלים, כאשר כ-72 ח"כים בישראל (60%) לפי הסקרים האחרונים (יולי 2022) מתנגדים לכך. איך ייתכן?! - אצל לפיד הכל ייתכן משום שלעובדות ולמציאות יש בעיקר ערך "מופשט". אם להיות גלוי לב, אני סבור שדבריו ("צריך להקים ממשלה לאומית רחבה ויציבה, בלי הקיצונים" - מעריב, 20.7.2022)
1 אינם מתייחסים לצרכיה האמיתיים של ישראל אלא לשאיפותיו האמביציוזיות.
הסיבוב הראשון של "תרגיל בנט" הוביל אותו לכיסא ראש ממשלת-מעבר זמנית ותרגיל דומה נוסף מצטייר בדמיונו כ"הבטחה אלוהית" לחזרתו לראשות הממשלה, הפעם כראש ממשלה "מלא-מלא". לא מפתיע; אצל הפרוגרסיביים תמהיל של דימיון ומציאות הוא המציאות השימושית. מה בעצם אומר הוא? "הבה ניקח אלמנטים בלתי-קשורים מניסיונות העבר של מדינת ישראל ונחבר אותם יחד באופן הרצוי לנו, והואיל והתקיימו בעבר, חזקה עליהם שיתקיימו שוב גם "בניסוי הפיקטיבי" שלנו". ויש במרומז בעבר הלאומי שלנו אסמכתא לדברים כביכול: בן-גוריון גרס בתקופת המדינה-שבדרך שעל הממשלה להיות מושתתת על קבוצות שרמת המחלוקת האידאולוגית ביניהן איננה בלתי-חבירה. כך קבע שתיתכן קואליציה לגיטימית ללא "חירות" ו"מק"י". אומנם "חירות" הייתה מפלגה חלשה (אך תנועה מגובשת וחזקה) והשארתה מחוץ למחנה הציוני הייתה שגיאה חמורה. אילמלא עמד בגין בראש התנועה, סביר שהיינו מסיימים תרגיל "אנטי-אינטלקטואלי" ו"אנטי-דמוקרטי" זה במלחמת אזרחים. שכן "חירות" הייתה לא פחות ציונית מתנועת העבודה ונאמנותה למטרות התנועה הציונות, לפחות על פניה, הייתה נחרצת אף יותר. מק"י לעומת זאת "ישבה על הגדר" בין נאמנות לאומית לתנועה הציונית לבין נאמנות גלובלית לתנועה קומוניסטית העולמית (שהייתה בפועל מכשיר רוסי להשלטת הגמוניה עולמית); ואם כך, מדוע בכלל לחבר ביניהן?! בן-גוריון סבר שחיבור כזה משרת את מחנהו ודי היה לו בכך באותם זמנים.
אם נותיר לרגע את הדיון במפלגות הערביות מחוץ לשיח הציוני הטהור (בין היתר מפני שאין לפי שעה מפלגות ערביות ציוניות), תהייה השלכת רעיון העבר ההוא על רעיון ההווה של לפיד מתחייבת בפירוש האומר: חרדים לא ציוניים; דתיים לאומיים ציוניים אבל חרד"לים או כאלה המאמינים בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל ומתיישבי איו"ש (לפחות בחלקם) יהיו הקיצוניים מימין; מרצ (ואולי גם שאריות העבודה) המפקפקות בזכותו של העם היהודי על א"י והמפלגות הערביות הכופרות בכך מכל וכל, יהיו הקיצוניים משמאל.
והיכן הדמוקרטיה? - היכן זכותם של כלל האזרחים להכריע בגורלם ובגורל מדינתם? על כך אין אצל לפיד תשובה משום שכל תשובה הערוכה לפי קווי-מתאר אלה היא אנטי - ציונית, אנטי - דמוקרטית או שניהם.
אין ספק שלמדינת ישראל אתגרים גדולים ונדרש ממשל יציג ויציב שיוכל לטפל בהם, אלא שאת העקרון הדמוקרטי הקבוע והאחיד לכול, אי-אפשר לשבור לפי נוחיותם של אלה שרוצים להיות בשלטון כמעט בכל מחיר. בדמוקרטיה מהותית כל האזרחים במוגדרים בחוק משתתפים בהכרעות לאומיות בהצבעה ישירה ולא ע"י בחירת מנגנוני שלטון מתווכים שינטרלו אותם אד-הוק. שאר הדברים שאמר לפיד בנאומו הנ"ל, הם עורבא פרח "וכתובים על ספר דברי הימים", מפני שאין בהם חדש ואין בהם תוכנית יישום פרט למלל מגמתי ולמעשה חסר תכלית.
מדינה אינה מתקיימת בזכות העובדה שיש לה ממשל יעיל (שהוא תנאי חשוב) אלא בזכות העובדה שרוב מכריע של הציבור סבור שטוב, בטוח ונעים לחיות בה. לשיטת הממשל, להגינותו, ליצוגיותו לשקיפות מעשיהם של בעלי התפקידים הבכירים ולרלוונטיות של העשייה לצרכי העם - ערך מכריע. בריחה או התחמקות מהתמודדות בשאלות המחלוקת העיקריות אינה עונה על-אף אחת מדרישות אלה - ההפך הוא הנכון. שאלות המחלוקת והכרעה דמוקרטית בהן חייבות לעמוד במוקד השיח הציבורי. אומנם אסור לגרור רגליים בהקצאת טיפול יעיל להן אולם כזה שאיננו בלתי-הוגן או מניפולטיבי.
נושאי-יסוד המפלגים את ישראל (היהודית) כיום הם: מהות המדינה היהודית ואיזהו השילוב היהודי-דמוקרטי אותו אנו מבקשים להחיל עליה. מגילת העצמאות איננה מענה משפטי לסוגיה זו ואפילו לא מענה תיאורטי שלם; היא מענה דקלרטיבי זמני, הממתין לחוקה או למערכת סגורה של חוקי-יסוד תפעוליים שייצגו תפעולית את עקרונותיה בחיי היום-יום. העובדה המעידה על כך כמאה עדים היא הויכוח המתמשך בין ציונים לספק-ציונים בשאלת הפרשנות הנכונה לכוונת האבות המייסדים. כך, למשל, בחלקה הראשון של המגילה בה מוגדרת זהות המדינה היהודית נאמר: "...אנו מכריזים על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל". ובחלק מאוחר יותר נקבעים קווים מנחים למשטרה הדמוקרטי. בין שני החלקים חסר קישור חד-ערכי שביכולתו למנוע חלק גדול מוויכוחי הסרק והפרשנויות השאולות מעולם "הנאורות" שבגינם וב"אשמתם" הפך חוק כבוד האדם וחירותו ל"תחליף-חוקה" שמערער את מערכת המשפט כולה.
בחלק הראשון הנ"ל של מגילת העצמאות חסרים שני עוגנים חיוניים למדינה לאומית וריבונית: הגדרת מהותה של המדינה היהודית וגבולות ריבונותה בארץ ישראל. בדמוקרטיה מהותית קלאסית, על שניהם צריך להחליט הריבון - כלומר העם - כל בעלי זכויות האזרח היהודיים.
2 ברור לי שקביעה מפורשת זו תוביל באווירת המחלוקות והשטחיות התובנתית של מהות הריבונות לשאלה "ומה עם האזרחים הערביים?!" על כך בא לענות חוק האזרחות: - זכויות האזרח הפרטיות שוות לכולם, אך מדינת הלאום היא יהודית.
3 אותן החלטות עקרוניות ומהותיות שבלחץ מלחמת השחרור הכפויה עלינו לא טופלו כהלכה, חייבות להיפתר עתה בשנת ה- 75 לעצמאות ובשנים העוקבות עד השלמת התהליך. הואיל ואזרחות איננה כפויה, רשאי כל אזרח לקבל או לדחות את האזרחות המוצעת לו בישראל כמות שהיא.
4 חלק מרכזי במחלוקות חוצות הקווים אצלנו כיום מקורו בסוגיות אלה שאותן היה עלינו לפתור כבר מזמן. עקיפתן בטכניקת לפיד - התעלמות אד-הוק והסדרי ממשל חלופיים שאינם מהותיים ואינם דמוקרטיים - אינה באה עוד בחשבון, משום שהיא אחד מיסודות המכשלות המימשליות שלנו - חוסר לגיטימציה של השלטון. תפקידו של המהלך החוקתי הנ"ל היא לגבש לגיטימציה זו ולהציבה כתנאי לאזרחות במדינת היהודים. מי שכופר בה אינו יכול להיות אזרח, וספק אם יוכל להיות תושב קבוע.
שאלות עקרוניות וכאלה שעניינן לאומי, חייבות להידון באסיפה מכוננת ייעודית, שלא הוקמה ולכן לא עשתה את הנדרש כמתוכנן וכאמור במגילת העצמאות, בששת החודשים הראשונים אחרי הכרזת העצמאות. התהליך כולו עד לאישורו המלא חייב לעבור תהליך אישרור במשאל-עם; רק כך יקבל לגיטימציה בימים טרופים אלה. את מערכות הבחירות השוטפות יש לנהל כבעבר, עם תיקונים ושיפוצים פחות מהותיים מהנ"ל כגון: - העלאת אחוז החסימה ל-4% (5 מנדטים בקרוב). - החלטת רוב מיוחס של הכנסת למספר השרים המירבי בממשלה. - דינם של ח"כים הפורשים מסיעתם אחרי הבחירות. - הקפאת שאלת גבולות הריבונות בא"י עד אחרי משאל העם.
5 - הסתלקות ישראל סופית מגבולות החלוקה של 1947, והפיכת הצהרת בלפור (חד-צדדית) לבסיס הפתרון הגיאופוליטי של הסכסוך הישראלי-ערבי בא"י רבתי.
6 - עלינו לעבור ללא דיחוי לשיטת הצבעה ממוחשבת בבחירות לכנסת ובמשאלי-עם (ובמידת האפשר גם לרשויות המקומיות). בכל מקרה אסור לאפשר למכניקת-הדמוקרטיה להחליף את המהות.
לדעתי, על הליכוד והימין - הקבוצות הציוניות והלאומיות המובהקות - ליטול על עצמם אחריות להוביל תהליכים אלה בשנים הקרובות, לשתף בהם כל מי שמזדהה עם הגדרתה הציונית של מדינת ישראל וליישמם במלואם הלכה למעשה. במהלך יישומם עלינו להתכונן ללחצים חיצוניים, במיוחד מארה"ב, על-רקע השינויים האידאולוגיים-חברתיים- דמוגרפיים העוברים על פדרציה זו ומאירופה.
במציאות של איום אירני מתפתח במהירות, פסיביות אמריקנית מתגברת ואי-יציבות אזורית, יעלו תירוצים רבים על שולחן הדיונים במטרה לחבל בתהליך ייצוב והסדרה זה. בין גורמים עויינים אפשר שימצאו גם חוגים ישראלים מקרב קבוצות ערביות רדיקליות, שמאל פוסט-ציוני ושותפיה ואוהדיהם. יש להערך למניעה תקיפה וחבלה בתהליך מצד מקורות אלה. חיוניות ייצוב המדינה, תרבות השלטון ואיכות השירות הציבורי, מחייבים הסדרת שאלות-יסוד פתוחות והתארגנות לאומית על-פי קווי ההסדרה. שעליהם יוחלט. לא ניתן לממש את אלה ללא החלטות לגיטימיות ואכיפתן. בלעדי הכרעות וישומן בחיינו תמשיך המדינה להשקיע את מיטב האנרגיות שלה בדיוני-סרק ובגרימת נזק-עצמי מצטבר שיאיים לפרק את המפעל הציוני כולו.
