זה לא משנה עד כמה אני מתרחק מחדשות ומעידכונים, זה תופס אותי. זה תופס אותי בעלוני השבת, זה תופס אותי בהודעות קופצות, זה תופס אותי במבזקים כשאני נוסע ברכב של העבודה עם עוד חברים. עם נהג שמתעקש לשמוע רשת בית. שזה להיות תקוע בתוך תוכי החדשות. זה יכול די משעשע לשמוע את הראיונות שחופרים שם למוות. אני שומע ראיון עם חבר כנסת עלום ממפלגת יש עתיד. המראיינים שואלים: "נו, יש שביתות בקרב המורים שמוחים על שכרם ועל מצבם העגום, ולכל אורך הדרך קולו של ראש המפלגה שלך לא נשמע ולא קולו של ראש הממשלה נשמע. זה נראה כאילו הם השאירו את זה לטיפולה של שר החינוך שגם היא לא ממש אומרת משהו. ברגע שהיא הציגה את רפורמת הבגרויות היא כאילו סיימה את תפקידה". והתשובה של אותו ח"כ היא "זה לא הנושא החשוב, הנושא החשוב הוא מה האופוזיציה עושה", ומכאן שלוש דקות של התבכיינות למה האופוזיציה לא מפרגנת. כאילו שזה תפקידה של הפוליטיקה. לפרגן. ותשובות? זה לא אצלנו - אולי באופוזיציה. לא משנה מה תשאל, אני עונה על מה שאני רוצה. אני שומע שלל ראיונות ופרשניות ולא תמיד מבין מה בדיוק רוצים מאתנו. אפילו מה שנשיא ארצות הברית ניסה להסביר לנו כשהציג בצילום המדעי הראשון של צביר גלקסיות מרוחק שנעשה אתמול, לא ממש הצלחתי להבין. כן הבנתי שמדובר באירוע מדעי חשוב אבל מה שעניין אותי לדעת זה האם הנשיא באמת יכול להבין מה קורה סביבו לפני שהוא מסביר על החלל? ואם כבר נשיא ארצות הברית. הוא מגיע לארץ והארץ נסגרת לנו מכל כיוון. ולמה? למה אנחנו צריכים אותו כאן? מה בדיוק תורם לנו הביקור הזה? ובעיקר מה אנחנו נשלם בעקבות הביקור הזה? הרבה מלל. עם דיבורים על גבי דיבורים בלי שום תוחלת. אחרי שעה שעה חצי כאלו, אני מבין עד כמה אני לא צריך את זה ובכלל בהמלצה לכולם - פחות. פחות חדשות. החדשות שלנו זה אולי עשרה אחוז של חדשות וכל השאר זה דעות, פרשנויות ודיבורי סרק. מצד שני, חבר אחר לעבודה אוהב לנהוג כשברקע זה בעיקר 88 אפ.אם. אני לא יודע אם מוזיקה לועזית עדיפה בעיניי מחדשות, והאמת מבחינתי כבר עדיף לסגור ולנהוג בלי שום רעש ברקע. ככה או ככה השערורייה הבאה הגיעה עד לפתחי. כוכבת הילדים מיכל הקטנה נתפסה במצלמה עם סיגריה אלקטרונית בחתונה של מכרים. ההודעות מיהרו להגדיר "זעם ברשת" או "הורים זועמים". נפגשתי עם הורים אחדים שאני מכיר, ולא הרגשתי איזה זעם, ובכלל הרשת אם אפשר להגדיר אותה כישות, היא לא משהו זועם. יותר בעניין של תגובות, שאם חדשות לא כדאי לשמוע אז תגובות או טוקבקים כמו שנהוג לקרוא להם, בטח שלא צריך לקרוא יותר. בגדול כוכבי הילדים של היום זה לא מה שאני רצה לגדל את הבנות שלי עליהם. לא על יובל המבולבל שכרעיון הוא מאוד נחמד אבל כדמות מרכזית בטח לא. מיכל הקטנה הכניסה לי לבית את צמד המילים "בא לי" שזה ממש לא בא לי שישמע אצלי בבית, ומיקי עסוקה בלהציק לכולם עם קול מעצבן. שתיהן יחד - מיכל ומיקי העלו קמפיין תרומה של שיער לנערות חולות, שבכלל לא היה השיער שלהן. יובל המבולבל לקח כמה חומרים שעזרו לו לא להתבלבל, עופר שכטר שהחל ככוכב נוער החליט שכדי להעלות את רמת היכרותו עם קהל מעריציו הוא צריך להוריד את מכנסיו בשידור, רוי בוי העלה לרשת אותו ואת ילדיו מאכילים בדואים כאילו היו חיות. שמות אחרים כמו רינת גבאי, דוד חיים מני ממטרה לא מתחברים לי עם כוכבי ילדים מהתקופה שלי כמו ציפי שביט הופה היי או סתם רחוב סומסום או פרפר נחמד. האם אז לא היו שערוריות? היו. האם כוכבי הילדים של אז לא עשו שטויות? עשו. אבל לא ידענו וזה לא עניין. היום נראה לי שכוכבי הילדים הפכו להיות מה שההורים לא פעם מנסים לעשות - להיות חברים של ילדים שלהם. להצחיק, להיות מגניבים ובעיקר לקבל אהבה (ואצל הכוכבים גם לא מעט כסף) בלי סוף. לא להוות להם איזה מודל לחיקוי או ללמד משהו טוב את הילדים שלנו. כשזה כוכבי הילדים עוד אפשר להבין. כשזו הגישה החינוכית שהולכת ומשתרשת זו כבר בעיה של כולנו.