לכאורה אין דבר משעמם יותר מצפיה בקונצרט, גם למי שחובב מוזיקה קלאסית. יושבים להם כמה עשרות נגנים לבושים בלבוש אחיד, יש שיגידו כפינגווינים, ומולם עומד מנצח שמזיז מקלון בקצב אחיד. אין דיבור, אין משחק, אין שירה, אין תפאורה, אין תלבושות, רק מוזיקה נטו, אבסטרקטית, כמו ציור קוביסטי. איזה שעמום, מה פשענו?
ובמקביל מציע יוטיוב ועוד מאות אתרים, אפילו חינם, אלפי קונצרטים מוקלטים, סימפוניות, קונצ'רטי עם סולנים, מוזיקה תזמורתית, מוזיקה קאמרית, רסיטלים וכדומה. יש יצירות פופולריות שנהנות מצפיות של מיליונים, אחרות במאות אלפים, אפילו אלפים בודדים. מה קורה למזוכיסטים אלה, שאפילו לא הולכים לקונצרט להיראות?
רבים נרתעים מצפייה בקונצרטים באינטרנט, גם אם המבצעים הם טובי הסולנים, המנצחים והתזמורות. אין כמו החשמל הזורם באולם בהופעה חיה, ההתרגשות, איכות הצליל, המיקוד האישי במה שמעניין, ההפתעות, תגובות הקהל. לעומת זאת, מה כבר מעניין בקונצרט מוקלט שעבר תחת הפריזמה של הצלם, במופע מלפני שנות דור?
אלא שזו גישה שטחית ומי שמחפש יכול למצוא עניין במיוחד בקונצרט מוקלט. קודם כל, כי הביצועים הם הכי טובים שהיו אי-פעם, עם אמנים שכבר לא איתנו או לא במיטבם. אתה יכול להתרכז בסוליסט ובנגנים נטו מבלי שדעתך תוסח משכן טורדני, שיעולים, משורה רחוקה, מעייפות שלך אחרי יום עבודה, חום, קור, או מחיר הכרטיס.
אלא שקונצרט ביתי יכול לשעמם ואתה עלול להירדם, במיוחד אם אתה מעדיף שהמוזיקה תיספג בתוכך בעינים עצומות. איך הופכים אם כן את הקונצרט למופע מרתק? קודם כל על-ידי קריאה על היצירה, על הנגנים, על המופע, ההערות הנלוות ביוטיוב. שנית על-ידי צפיה על מסך רחב עד כמה שאפשר באיכות צליל מירבית ומיטבית.
מחוזות רחוקים אך בכך לא די. הפוך את הקונצרט למסע מרתק כשתתבונן בסוליסט, בהבעות פניו, בעוויות ההתאמצות, בזיעה, בעייפות שלו ובאקסטזה. מתי אתה יכול להתרכז בזה במופע חי? עבור לנגנים, למנצח, איך הם מנגנים בהרמוניה, איך הצ'לנים עם קשת אחידה לעומת הכנרים עם קשת מגוונת. איך הם מתבוננים בסוליסט, בהערצה או באדישות.
על-מנת שתישאר מרוכז ביצירה ודמיונך לא יפליג אל מחוזות רחוקים, שים לב לפרטים. תן למוזיקה לחדור לתוכך דרך האוזניים, אך העסק את עיניך בצפייה בהצגה. הצגה? בהצגה יש מה לראות, באופרה קל וחומר. אך מה כבר יכול להיות מעניין בתזמורת של פינגווינים? אלא שזו עלילה, אלה אנשים שמרתק לראות איך הם פועלים ומנגנים.
שים לב מה החלוקה בין גברים ונשים. לפני עשרות שנים כמעט ולא היו נשים וכיום לעיתים מחצית התזמורת נשית. איך החלוקה האתנית, איך הם נראים? בשנות השבעים והשמונים היו להם תסרוקות כמו לג'ון טרבולטה, אפילו ליצחק פרלמן, עם שער מנופח ופאות עבות. המבוגרים יותר היו מסופרים קצר. כיום לחצי מהנגנים יש זקן.
כל תזמורת בוחרת סוג אחר של לבוש, לעיתים עם פרפר, לעיתים עם עניבה, נשים בכלל לבושות בסגנון שונה גם אם הן לבושות בשחור. שים לב לאולם, לתגובות הקהל, להבעות הפנים שלהם, מי מרותק, מי אדיש, מי נרדם. אין מנצח אחד שמנצח כאחר, לכל אחד סגנון משלו ועולה על כולם לאונרד ברנשטיין האקספרסיבי, עם מופע סטנדאפ.
כל מנצח, כל סוליסט, כל נגן, הוא שחקן. הוא רק מביע את עצמו במוזיקה, בהבעות פנים וגוף במקום במילים. זה מרתק לראות אותם במופע ומובטח לך לא להירדם. עולים על כולם נגני כלי הנשיפה. הנגינה שלהם מרתקת, לא פחות מג'אם סיישן. ולא פחות מרתקים נגני כלי ההקשה. כדאי לשים לב לכל סוגי הכלים ולצליל השונה שלהם.
תנאי אופטימום יש יצירות שהן ממש הופעה חיה מרתקת, כמו הבולרו של רוול. המהדרין יכולים לצפות באותה יצירה בביצועים שונים עם תזמורות שונות, מנצחים שונים, סולנים שונים. אלה הצגות שונות בתכלית למרות שזאת אותה מוזיקה. שים לב להבדלים, אל תתן לגימיקים ושטיקים להשפיע עליך, אצל צ'יקובסקי כאצל צ'כוב, מה שחשוב זו האמת.
מי שלא חש בחשמל באוויר בקונצרט מוקלט לא יודע מה הוא שח. הוא פשוט לא מתבונן נכון, לא שומע נכון, יש לו דעות קדומות. אסתכן ואומר, שאתה יכול להעריך נכונה יצירה הרבה יותר טוב אם אתה צופה בה בבית, בנוחיות, בביצוע מעולה, בתנאי אופטימום. דווקא בהופעה חיה הסיכוי שלא תתמקד ותהנה הוא הרבה יותר גדול.
הגעתי לתובנות אלה בצוק העיתים, אחרי שכמעט והתחרשתי ואני יכול ליהנות ממוזיקה רק באוזניות מיוחדות, אחרי הסגרים של הקורונה, אחרי שקשה הרבה יותר לנסוע למופעים בחו"ל בגיל הזהב והמחירים בכלל מרקיעים שחקים. כאשר האלטרנטיבה בקונצרטים מוקלטים ביוטיוב מתאימה במיוחד לכל מגבלה, לכל תקופה ולכל כיס.
ומי שרוצה לצפות בהקלטות איכויות עדכניות או אפילו במופעים חיים של תזמורות יכול כיום לעשות זאת גם בביתו תמורת תשלום סימלי של כמה עשרות שקלים לחודש. אין גבול לאפשרויות המוצעות לאיש תרבות בטכנולוגיה המודרנית ולכן כה עצוב שהולכים ומתמעטים שוחרי הצגות המופת, המוזיקה הקלאסית והאופרות.
דווקא כשהכל נגיש אין ביקוש. אבל זה לא אחיד. יש קהל שוחר תרבות במיליונים, גם של צעירים, ברוסיה, בצרפת, בסקנדינביה. הרבה פחות באנגליה ואמריקה והכי פחות בישראל. עוד עשר עשרים שנה, כשהדור שלנו יעבור לשמוע את מוזיקת המלאכים, אולמות התיאטרון והקונצרטים יישארו ריקים בישראל, גם לא יהיו נגנים.
לא לזוגות צעירים כבר כיום מוצעות לשחקנים ולנגנים משכורות רעב, אך בעוד התיאטרון נהנה ממחירים השווים לכל נפש (אך עם פחות ופחות הצגות מופת), התזמורות הטובות והאופרות מנגנות רק לאלפיון העליון, אפילו הרביעיות המובילות. הצעירים כלל לא נמצאים על מפת התרבות, הם על לוח משחקי המחשב, חדרי הבריחה ותוכניות הריאליטי.
כאן כמו בכל תחומי החיים בישראל דרושה מהפכה כי יש לנו נוער טוב, אך מערכת החינוך לא נותנת לו את הכלים הראויים, והתקציבים המוקצים לתרבות שואפים לאפס. גם בעולם הרחב המצב לא יותר טוב כשהחסם שם הוא במחירי העתק של מופעי תרבות איכותית. איזה זוג צעיר יכול להרשות לעצמו לבקר באופרה או בפילהרמונית?
נהניתי בצורה בלתי רגילה לכתוב את הספרים ומחזות התרבות שלי, על ספרות, תיאטרון, אמנות, קולנוע איכותי. את ספר הקונצרטים המבוסס על 1,200 יצירות שבחרתי בקפידה ממיטב הביצועים ביוטיוב. זה איפשר לי להחשף לרזי המופעים האיכותיים המוקלטים, אחרי שבמשך עשרות שנים צפיתי במיטב מופעים חיים בתיאטרון ובמוזיקה.
מצאתי באקדמיה עד לאחרונה מסילות לליבם של צעירים והנגשתי לאלפים את אהבת התיאטרון עם דילמות אתיות של מיטב גיבורי הקלאסיקה. בספרים, מחזות ואפילו בערוץ יוטיוב שיצרתי אני מנסה להמשיך במסע שלי להנגשת התרבות האיכותית לקהל הרחב, ובמיוחד לצעירים, על-מנת שלא ייכתב על מצבתי: "פ.נ. האינטלקטואל האחרון"!
