איך יודעים מה מידת הביקוש ליצירות תרבות? על-פי מדד יוטיוב החינמי. כאשר כתבתי את הספר שלי על יצירות מוזיקליות הניתנות לצפיה לכל דיכפין ביוטיוב, יכולתי למצוא את מיטב האופרות, הסימפוניות, הקונצ'רטי, המוזיקה התזמורתית והקאמרית ובוודאי הווקלית במיטב הביצועים, עד כי התקשיתי להחליט מה עדיף על מה. אך כשהגעתי לפרק מחזות הזמר כמעט ולא מצאתי אף יצירה שהוצגה במלואה ביוטיוב, כי יש להן ביקוש בתשלום. ובכל זאת ניתן תמורת תשלום סימלי לשמוע את מיטב מחזות הזמר והסרטים המוזיקליים בערוצים של ברודווי, נטפליקס וכדומה. אבל מי שרוצה לצפות במחזות המוזיקליים בהופעה חיה, במיוחד החדישים שבהם, נדרש לשלם מחירי עתק בברודווי, ווסט אנד ופריז, ונשאלת השאלה האם זה שווה את ההשקעה. האם מחזות הזמר המודרניים אכן כאלה מוצלחים, עם מוזיקה מעולה, עם ליברטי על רמה ושירים שכולנו מפזמים כמו לפני 60 או 160 שנה. השבוע ראיתי שני מחזות זמר, כל כך שונים אבל בכל זאת מהנים. אבל יש לי בעיה, כמו שאני סבור שהמוזיקה הקלאסית נגמרה עם רוול, סטרווינסקי ופרוקופייב וקשה לי להתחבר עם מה שהולחן בשמונים השנים האחרונות, כך אני סבור שמחזות הזמר נגמרו בשנות החמישים והשישים, עם אוקלהומה, דרום פסיפיק, גברתי הנאווה, סיפור הפרברים, הלו דולי ומצחיקונת, ובחמישים שנים האחרונות כבר לא מלחינים אלא רצ'יטטיב בלי נעימות קליטות. קאטס, אוויטה, פנטום האופרה, שיקגו, עלובי החיים, רנט, משאירים אותי אדיש לחלוטין, למרות שנכנעתי לדעת הקהל וראיתי כמעט כל מחזמר חדש ומפורסם, כי האמנתי שאולי בכל זאת אתבדה ואגלה משהו המשתווה ברמתו לקלאסיקה של צעירותי. מה לא ניסיתי, ראיתי עשרות מהם במיטב הביצועים בברודווי, פריז, לונדון וישראל, אבל נשארתי קר ואדיש. הבעיה העיקרית שלהם לדעתי היא שפסה רוח ההלחנה מהארץ ורק "מדברים" בליווי מוזיקה. אולי הדוגמה המאלפת ביותר היא בהשוואה בין שתי יצירות הנגישות לכל: "מצחיקונת", הסרט של המחזמר עם ברברה סטרייסנד משנות השישים, לעומת "גאווה ודיעה קדומה" של ג'יין אוסטן, שהבכורה שלו הייתה לפני כשנתיים. מנהג חדש בא למדינה לכתוב מחזות זמר המבוססים על ספרים מפורסמים - אמה, אנה קרנינה, עלובי החיים, ג'יין אייר, הגיבן מנוטרדם ופנטום האופרה. העלילה תמשוך את הקהל ולמי איכפת מהמוזיקה הקלוקלת. מצד אחד - מצחיקונת, עם מוזיקה וליברטו טובים, עם ביצוע גאוני של ברברה סטרייסנד, מבוסס על חייה של פאני ברייס היהודיה, שחקנית וזמרת בזיגפריד פוליס בניו-יורק, סיפור סינדרלה, מחזמר טוב אך לא בליגה הראשונה. ובכל זאת, יש בו כמה מהלהיטים האהובים ביותר - PEOPLE, MY MAN, SADIE SADIE. אחד מאחרוני מחזות הזמר מדור הנפילים של 1920 -1969 . כל אחד יכול לצפות בו בנטפליקס עם תרגום עברי, אך לא ביוטיוב.

דרכו של עולם

לעומתו מחזמר של פול גורדון, שכותב את הליברטו, השירים והמוזיקה בעצמו, כמו וגנר להבדיל, שיצר את גאווה ודיעה קדומה. לא שזה גרוע, זה נעים, העלילה קולחת, איך לא - ג'יין אוסטן הנפלאה עוברת היטב בכל מדיה, השחקנים שרים יפה, הבימוי מרתק, כמו מרבית היצירות המקצועיות ומהוקצעות מעל בימות העולם. לא כמו בארץ שכבר דימיתי שמשחקים ברולטה רוסית עם 5 כדורים בקנה שרוצחים את היצירה, כמו בהשחף של גשר שסקרתי. תנסו לפזם את אחד מעשרות השירים במחזמר עלובי החיים או של פול גורדון ונראה אתכם זוכרים יותר 1-2, או בקאטס, אוויטה, רנט, לעומת כמחצית מהשירים של גבירתי הנאווה של שאו את לווה שכולנו יודעים בעל פה, וכך גם בסיפור הפרוורים של שיקספיר את ברנשטיין, אני אוקלי, דרום פסיפיק, אוקלהומה, מרי פופינס, כנר על הגג, צלילי המוזיקה, המלך ואני, ברנשים וחתיכות, ANYTHING GOES,, SHOW BOAT KISS ME KATE. אבל מה פסול שמלחיני המחזות זמר של היום מלחינים יצירות ספרותיות ידועות כעלובי החיים? הרי כך דרכו של עולם' כאשר ורדי הלחין את ריגולטו על-פי המחזה של אותו ויקטור הוגו ואת לה טרוויאטה על-פי הגברת עם הקמליות של דומא הבן, כרמן של ביזה על-פי הרומן של מרימה, פאוסט של גונו על-פי גתה, הספר מסביליה של רוסיני על-פי בומרשה. כן, אבל שוב, נסו לפזם את האריות של האופרות האלה לעומת השירים של עלובי החיים. הולך ופוחת הדור או שבני דורנו סתם נרגנים המקטרים "אלה מלחינים, אלה"? ובכל זאת אם זה מה שהדורות של הילדים והנכדים שלנו רוצים שיבושם להם, כל עוד שהמוזיקה "הקלוקלת" מסייעת לפרסם יצירות מופת כעלובי החיים והגיבן מנוטרדם של הוגו, ספרי המופת של ג'יין אוסטן, טולסטוי, קאטס המבוסס על השירה של אליוט. הכל כשר להפצת התרבות, אחרת מי בכלל היה יודע שקיים ויקטור הוגו, המולין רוז', או אופרה עם או בלי פנטום. רק חבל שזה בא על חשבון המקור. כמה מצופי "עלובי החיים" קראו אחר כך את הספר של הוגו? חבל שהמיסחור האמריקני התפשט גם לאנגליה ואפילו לצרפת, האומה הכי מתורבתת בתבל. הוגו היה מתהפך בקיברו אם היה רואה את המחזמר, אבל בעצם אולי גם שיקספיר אם היה רואה את סיפור הפרברים ואפילו גתה אם היה רואה את האופרה של גונו. ואם בכל זאת היצירות החדישות גורמות לצעירים להרגיש יותר מחוברים עם הקלאסיקה - דיינו! ומה עם התרבות הישראלית? כבר קוננתי על כך שהתיאטרון המקומי הידרדר לרמה של מלודרמות עלובות של שעה וחצי עם עלילה בגרוש ואם כבר מעלים קלאסיקה הרצון לעורר סנסציות מעוור עיני צדיקים ומראים את צ'יצ'ולינה במקום את השחף, את המלט עם שחקנים שיושבים על כסאות וטרטיף בצרפתית ועברית במבטא רוסי. אך השיא הוא בגל מחזות הזמר הפוקד אותנו, ההפקות גרנדיוזיות, הקהל נוהר בהמוניו והקיץ' מרקיע שחקים...