חַיָּיו לֹא נִמְרְחוּ בִּדְבַשׁ מִשּׁוּם צַד

שיר לשוחרי שירה, המוקדש לאנשים, שחסרה להם אבן בפסיפס האישי, באיחולי קריאה מפרגנת" - חתם יעקב ברזילי על שירו, "חייו לא נמרחו בדבש משום צד": "הִכַּרְתִּי פַּעַם אָדָם כָּבוּי כְּמוֹ צֵל שֶׁאִבֵּד אֶת הָאוֹר כְּמוֹ נִיצוֹץ בְּלִי אֵשׁ, לְיָמִים נִסָּה לְהִתְרַעֲנֵן, לִמְצֹא חֵן לָבַשׁ מִכְנְסֵי גִּ'ינְס, שִׁנָּה תִּסְרֹקֶת אָמְרוּ:"בֹּשֶׂם בְּלִי נִיחוֹחַ" בְּלֵיל אֲהָבִים הִתְאַמֵּץ לִצְלֹל מַעֲמַקִּים הִיא לָחֲשָׁה לוֹ בָּאֹזֶן: "יַקִּירִי, אַתָּה כְּמוֹ צוֹלֶלֶת בְּלִי פֶּרִיסְקוֹפּ" בִּקֵּשׁ מֵרוֹפֵא הַמִּשְׁפָּחָה מִרְשָׁם לְכַדּוּרֵי כָּרִיזְמָה "לֹא יַעֲזֹר לְךָ" אָמַר הָרוֹפֵא "שָׁתִיתָ פַּעַם יַיִן בְּלִי אָרוֹמָה"? כִּמְעַט בְּסוֹף הַדֶּרֶךְ זָכָה לְמַחֲמָאָה מְפֻקְפֶּקֶת: "אַתָּה הֲרֵי כְּמוֹ סֵפֶר עָב-כֶּרֶס לְלֹא מִלִּים".

צביעות

מעולם לא נמנעתי מלבקר, גם במלים קשות, את תפקודם של קציני צה"ל ואת התנהגותם - מהרמטכ"ל ועד מפקדיי במילואים, אפילו במאמריי במערכות, כתב-העת המקצועי של צה"ל. לדעתי, כמו שאר הפקידים והלבלרים במדינה, גם הקצונה הצבאית צריכה להיות כל יום וכל לילה תחת עין מבקרת של אזרחי המדינה. וָלא - תסתאב, כפי שקרה לצבאנו המופלא (עיינו מלחמות ישראל בחמישים וחמש השנה + מאז מלחמת ששת הימים). את קצונת צבאנו אנחנו מממנים, כמו את השירות הממשלתי, את מערכת המשפט, את הפרקליטות, את השב"כ, את "המוסד", את משטרת ישראל, את שירות המדינה ואת עובדי המערכות המוניציפליות, ואת פירות הסתאבותם מאכילים אותנו כל יום, ובעיקר, במלחמות ישראל ובמשברים - בכפיות של בולדוזרים כבדים. לכן, אני תמה מה קרה למי שקופצים תמיד להגן על הקצונה מפני ביקורת. הם זינקו כחץ שגא-קולי מקשת כשמתיישבים ביהודה ובשומרון מחו לפני כמה שבועות נגד אלוף יהודה פוקס, מפקד פיקוד המרכז, לאו-דווקא במלים רכות. שרים, הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ח"כים ומי לא פצחו ברון, ומחו בתקיפות על כל גבעה רמה ואל מול כל מיקרופון נטוי ומצלמה מתקתקת על הביקורת על אלוף פוקס. והנה, כששמאלנים הפגינו במלים קשות לפני ביתו של פוקס נגד מה שבעיניהם נחשב כהפרת הזכויות של יקיריהם, ערביי יהודה ושומרון, נשמעה שתיקה דקה וארוכה למדי מפי כל המבקרים מלפני כמה שבועות. החצוצרה התביישה?! ובכן, חס וחלילה. טרומבון הצביעות ניצח.

נסים

מאז שהלך נפתלי בנט, התאדו כל התירוצים לאי-שיפוץ המעון הרשמי של ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים, שהכשירו את הקמת מבצרו ברעננה, כאילו לא היו אלא עוד מריבוא השקרים, שהפריחה מערכת הכזבים של ממשלת הזדון. פתאום לא נוצר כורח לשפץ את ביתו הפרטי של יהיר לפיד ברמת אביב ג', אלא נמצא לו כביכול מעון מתאים והולם בירושלים. מה להגיד - מאז ומתמיד קורים נסים בארץ הקודש. ויכול להיות שהרמאים, שנתפסו על חם, לא העזו לתעתע שוב בציבור ובבית המשפט העליון, למרות ידיעתם, שלא ייענשו על תעלוליהם הנבזיים, כיוון שהם מאנ"ש.

מכה במֶכה

עוד הוכחה לרמתה הנמוכה ביותר של העיתונות הישראלית כעת סיפק גיל תמרי מערוץ 13. הוא הסתנן למֶכָּה, והנציח את מעשה גבורתו המדהים. אין ספק, צריכים הרבה קבין של טמטום ושל חוצפה, כדי להפר בריש גלי מוסכמה תרבותית של אחר. עוד יזכרו ויזכירו את הישגו העיתונאי הכביר בתולדות זילותה של התקשורת הישראלית, בעיקר, אם סעודיה תחליט להעמידו לדין על פגיעה בקודשי האיסלאם. ודרך אגב, זה לא רק תמרי. מאחוריו עמדו ערוץ טלוויזיה ומערכת חדשות, ששידרה את הרפש הנואל, שהביא מסעודיה. הזלזול הבוטה בדרישה הערבית, שכופרים לא ייכנסו למכה, מבטא את היחס המשפיל של העלית הישראלית האחוס"לית (אשכנזית, חילונית, ותיקה, סוציאליסטית ולאומית - הגדרתו של פרופ' ברוך קימרלינג) לדת. צריכים להתנחם בזה, שתמרי ועורכיו הנם חוד-חנית במלחמת העלית הישראלית בדת, ולא רק ביהדות ובמצוותיה. העיתונאים למיניהם מתיזים לרחוק את יהירותם. כביכול, הם מסובבים את הפוליטיקה, את היחסים הבינלאומיים, את הכלכלה, את הביטחון ובעצם כל דבר - כגרסת כיסוי, שיצרו לשיר הנודע, "הכסף מסובב את העולם" מהמחזה "קבארט" בכיכובם של לייזה מינלי ושל ג'ואל גריי. תוך כך, הם שכחו, כי סיבת קיומם הנה לדווח על אירועים, ולפרסמם, ולא לייצר אירועים, שיחניפו לאגו המנופח שלהם. "העיתונות אוהבת לשוב ולדווח על הנושא החביב עליה - העיתונות עצמה", כתבו אלווין והיידי טופלר. ודרך אגב, תמרי היתמם, כי כעיתונאי, עליו להביא לקהל מראות, שאינו יכול להיחשף להם - עוד שטות משוּטטת מבית-מדרשה של העיתונות הישראלית. לעוד שיא בזילות העצמי של התקשורת הישראלית הגיעה דנה וייס מערוץ 12, שהקשר בין דיווחיה ופרשנותה לבין המציאות התערער מזמן. וייס סיקרה את מה שראתה על מסך הטלוויזיה כשהנשיא ג׳ו ביידן נחת בארץ, כאילו שידור חי מנתב"ג, למרות שנעשה מול מסך טלוויזיה ולא בשטח. לדבריה, שכנראה, נכתבו מראש בזדון, כהרגלה, התעלם הנשיא ביידן מבנימין נתניהו, שנוא נפשה, שהועמד בשורה השנייה של מקבלי פניו. ואז בתרגיל נבזי של הביביסטים, עצר הנשיא ביידן, פנה אליו תוך התעלמות מהטקס ומהסיקור הנלהב של וייס, לחץ את ידו של נתניהו בחום, והחליף עמו דברים. אפילו נקודה זעירה של סומק לא עלתה על פניה של וייס. ממתי האמת חשובה לה?! למה היא צריכה להיענות לתרגיל ביביסטי כל כך שקוף, ולהתנצל?! בעוד וייס סופגת קיתונות של לעג ושל ביקורת, למשל, מאהוד יערי - והודפת אותם מבלי להתנצל, היא קיבלה תמיכה וסיוע (די צפויים, למען האמת) מרוית הכט בהארץ, העיתון לאנשים חושבניים. טוב, שיהיה. פנינו אל הזילות העצמי הבא של התקשורת הישראלית.

מוטיווציה

שיעור המתגייסים לצה"ל נמוך יחסית, גם בקרב צעירים, ובאחרונה הלין צבאנו על גידול בהשתמטות משירות. לדעתי, הכל נובע משתי רעות חולות קשות, שאינן מוכנות לעזוב אותנו במנוחה. ראוי לזכור, שמערכות החינוך הממלכתיות, כולל מפקדת קצין החינוך הראשי בצבאנו, משתדלות יותר מחמישים שנה לעקור את החינוך היהודי מקרבנו, והשמיטו בזה את הבסיס לצדקת דרכנו. בלעדיה, אינן מבינות, או יותר גרוע: מבינות היטב ופועלות בזדון, אין שום סיבה לנערים לבזבז שלוש שנים כחיילים קרביים ללא תשלום. אל תבלבלו להם את המוח על הגנת המולדת. ממילא, כתוצאה מחינוכם הקלוקל הם עמוק בחלום הישראלי על רילוקיישן. חמורה הרבה יותר הנה הדבשת, שצבאנו אינו רואה, וצמחה לתפארה על גבו - הזלזול הבוטה בחייליו. למשל, חיילות, ששירתו בשירות בתי-הסוהר, סורסרו לספק תאווה של מחבלים כלואים. הדבר פורסם מבלי ששמענו ציוץ קל של היוהל"ם (יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר - לשעבר יוהל"ן), שלרוב הנה צעקנית במיוחד בקידום אינטרסים פמיניסטיים, שלא תמיד בטובת מדינת ישראל. אליאור אזריה נשפט למאסר על שירה במחבל שבוי. במקום להעמיד אותו ואת מפקדיו לדין משמעתי, הפך הצדקן המתחסד משה בוגי יעלון, שר הביטחון דאז, את העניין למשפט בבית-דין צבאי, ורק אלאור נשפט, למרות שנחשף, כצפוי, שירה במחבל במהלך מחדל פיקודי חמור. דרך אגב, כמובן, מפקדיו קודמו בדרגה - כמו אב-בית-הדין, שגזרה את דינו למאסר. כזכור, במאה הקודמת קבע ז׳ורז׳ קלמנסו, ראש ממשלת צרפת, כי צדק צבאי הוא לצדק כמו מארש הוא למוזיקה. בעידן המשפטיזציה, שבו ממרחמים על האויב, אין סיכוי קלוש לחייל ישראלי. לפני כשנה נחשפה שערורייה גדולה במטבחי צה"ל. אומנם נפוליאון אמר, שהצבא צועד על קיבתו, אך בבסיס האימונים של חטיבת "גבעתי" זו קיבתו המקולקלת. ואחרונים לא-חביבים - אירועים במשטרה ובמשמר הגבול, שמשדרים ברמה זלזול במשרתים: משפטים פליליים ללוחמת מג"ב אוריאל בן כליפא (על הפעלת כוח נגד מתפרעת ערבייה) ולשוטר על הריגת נער אוטיסטי כשהוזנק למרדף בחוצות ירושלים העתיקה. בנוסף, פסק בית משפט מחוזי, בניגוד לעמדת המדינה, כי לוחם מג"ב, שנפצע בעת פיגוע טרור, הנו נפגע טרור. צמרת הצבא - שמתפקדת כוועד העובדים של אנשי הקבע - דואגת לשכר משופר לאנשי הקבע ולגמלאותיהם, אף אינה שמה לב, שדמי הקיום העלובים (שאומנם הוגדלו משמעותית), שמקבלים חיילי החובה, מעיקים עליהם ועל משפחותיהם דווקא בתקופה זו של מיתון מתפתח. רמת הרפואה בצה"ל מבישה, ואינה נותנת מענה לצורכי המשרתים. כלומר, חיילים ישלמו על כך בבריאותם. כל אלה - אף שהנם רק קצה הקרחון - שורטים עמוק במוטיווציה דווקא כשאנחנו על סף מלחמה נוספת על ריבונותנו בארץ-ישראל.

מר פה גדול

שוטה - נהוג לומר - זורק אבן לנהר, וארבעים חכמים לא ימשוה. רוחות המלחמה, שנושבות ממוסקבה אלינו, הנן, כנראה, פרי הבאושים של קשקושים חסרי-שכל וחסרי אחריות של ראש ממשלת המעבר, יהיר לפיד, שהיה (?) שר החוץ. כנראה, בשליחות אדוניו מהחלק המטורלל, הפרוגרסיווי, במפלגה הדמוקרטית, הוא משתלח כבר כמה חודשים ברוסיה. כנראה, בטלפרומטר, שממנו הוא מקריא בעוז מטחי שטויות, אין מפה, שממנה יוכל להבין, כי רוסיה כעת שוב שכנתנו; ומכאן חופש פעולתנו בסוריה מותנה בטוב-לבה. אי אפשר להאשים את החלול שיושב בינתייים (אני מקווה) על כיסא ראש הממשלה. אין לו שמץ מהכישורים הדרושים לנהל ממשלה; ואם זה היה תלוי בי, לא הייתי נותן לו לנהל רוכל. זה הרבה מעבר לכישוריו של האיש בעל הג'ל והפה הגדול, שאינו מחובר לשום דבר. פעם, בערב שבת, מספרים החסידים, נכנסו מתפללים לבית-הכנסת, וראו, שהרבי בוכה. למה תבכה, רבי? תמהו, שבת היום. בני אינו יודע לשתות, ואינו יודע לשחק קלפים, ענה הרב. זו דווקא סיבה לחיוך, רבי. אבל הוא עושה זאת כל הזמן, השיב הרב. כך לפיד. מפמפם ססמאות מהטלפרומפטר, ואין לו שום אחריות על מה שנפלט מפיו, שהרי לא שילב אליו את מוחו לפני שנפלטו המלים. לפיד הרס במחי קשקשתו את היחסים עם פולין. אז מה?! רק איבדנו ידידה באירופה, המתנכלת לקיומנו. הרוסים כועסים. אז מה?! נכוון את מדיניות החוץ שלנו לאירופה, הידועה בתמיכתה הבוטה במחבלים וברשות הטרור מרמאללה. קשקוש ועוד קשקוש מצטרפים בפי הריקא לקקופוניה גדולה, ועוד נשלם ביוקר על כך לפני שייאלם. ועולה השאלה - האם שולחיו מהפרוגרסיווים האמריקניים מתכוונים לפתור את בעיית הערבים בארץ-ישראל על-ידי הפיכת מדינת ישראל לאוקראינה 2?