כל ביקור של נשיא ארצות הברית אצלנו מעורר את כלי התקשורת. זה אולי הפרומו למה שיקרה בדיווחים כשיבוא המשיח. אם כי נדמה לי שכלי התקשורת מתרגשים מבואו של הנשיא יותר. שלל פרשנויות ושלל דיווחים. הנה הוא יורד מהמטוס. הנה הוא מהלך על השטיח. האם השטיח נקי מספיק? מי ייגש אליו ראשון? האם הוא לוחץ את ידו של יאיר לפיד כמו אותה לחיצת יד לבנימין נתניהו? ואיך הוא לחץ לנפתלי בנט? איך נפתרה המחלוקת בקשר ל-כמה זמן הוא הסתגר עם נתניהו, חצי שעה או ארבעים וחמש דקות? את מי הוא אוהב יותר ואת מי פחות. האם האוכל היה לטעמו? ואולי צריך היה לסדר לו מזג אוויר אחר באותו יום. הריבים מאחורי הקלעים ל-מי יושב ליד מי בתמונה המסורתית שלו עם שרי הממשלה. כאילו שהוא יודע מי הם, ובכלל יזכור את השמות שלהם.
לדתיים שבינינו הצטרף עוד עניין הפעם וזה הדיון סביב לחיצת היד או לא של הזמרת יובל דיין. בקיצור מה שקרה זה, שהזמרת סיימה לשיר וכבוד הנשיא ביקש ללחוץ את ידה. לחיצת יד בעולם המערבי הוא מחווה לתודה, הסכמה, הצלחה, או סתם במעמד חתימת חוזה. בארצות הערביות יש חיבוק ונשיקה לכל צד כמה פעמים. הקורונה, עם היותה מגיפה נוראית, הביאה איתה את תנועת האגרוף, שזה בהחלט מוצא נחמד לפתור אותי מלחיצת יד לאלו שיש להם יד מזיעה, או שאתה לוחץ את ידם והם לא לוחצים בחזרה. זה היה מעליב את הנשיא יותר.
לחיצת יד או לא זה דיון למי מאתנו, אלו שחוזרים בתשובה ואלו שמתחזקים. אלו שגדלים בסביבה מסורתית כמו בדימונה, וסתם היכרות ראשונה עם אדם. השאלה הזו עולה מול בני ובנות משפחה שרגילים ללחוץ יד או לחבק ולנשק - איך מסבירים שזה כבר לא. איך עונים לשאלה של למה? וש-עד כדי כך התחרדת? הטענה שאין להלבין פני אדם מול השאלה של שמירת נגיעה. זו שאלה שנמצאת באוויר בכל פעם שבעל תשובה מגיע לאירוע כזה או אחר. האם להשאיר את היד המונפת לשלום באוויר או לא?
נשיא ארצות הברית הושיט יד לזמרת יובל דיין וזו קדה לו קידה עמוקה והתנצלה כי אינה לוחצת יד. ממבט מהצד נראה שזה לא באמת הפריע - לא לנשיא ארצות הברית, ולא לנשיא הרצוג שמכיר את הפרטים בהיותו ישראלי ובהיותו נכד לרב הראשי לישראל לשעבר הרב הרצוג. למי שמכיר את החברה הישראלית ובעיקר את החברה הישראלית המתחזקת, זה לא באמת עניין גדול.
לפעמים מי שנפגע הם האנשים המבוגרים יותר, אבל זה פוגע פעם או פעמיים עד שמבינים. זה תלוי מי אומר את זה, ובעיקר איך אומרים זאת. אני נכחתי פעם באירוע שבו השתתף ראש העיר לשעבר מאיר כהן שרצה להודות לאישה דתייה על תרומתה. הוא לא הושיט יד וקד קידה קלה. פשוט וברור. גם ראש העיר הנוכחי בני ביטון נוהג כך. עניין של הבנה בתרבות. אני חושב שההבהרה המוקדמת שהועברה לנשיא שמשום מה שכח אותה (אני מקווה שבדברים אחרים - למשל הסכסוך הישראלי ערבי הזיכרון שלו קצת יותר טוב) והקידה הכל כך מכבדת ומכובדת, היא די והותר כדי שמישהו כאן לא יפגע.
מי שנפגע מהסיפור הזה כפי שהבנתי היו דווקא המגנים מצד שמאל של המפה הפוליטית יחד עם רב ומשפטן שרצה לתפוס קצת כותרות. הם אלו שהביאו את התקרית המשעשעת לכדי כאילו משבר בין ישראל לארצות הברית, ולא נגזים אם הם התחילו לדבר כבר על חורבן בית שלישי כפי שאמר דיין אחר. כפי שנראה, יובל דיין, על-אף היותה צעירה בשנים, מפגינה קצת יותר עמידה עצמאית ועמדה על כך שלא הכל אפשרי, מאותם אלו שמחזיקים עצמם לבעלי דעה והשפעה. כל אותם עיתונאים שמנסים בכל דרך להתרפס ולהתחנחן למול מי שעומד מולם, כנראה שכחו שמידי פעם צריך להזכיר לסביבה שאתה יהודי ולא הכל מותר. אלו אותם עיתונאים שעומדים בחזית המאבק לשוויון ועל זכות נשים להתפלל בכותל יחד עם גברים, אבל יוצאים בביקורת על מי שרוצה לשמור את ידה לעצמה.
ולמי שמבקר את יובל דיין על אי-לחיצת היד אבל שירת נשים כן, אז מי אנחנו? מי אנחנו שנאמר לחוזרים בתשובה מה כן ומה לא? כולנו כאלו. כולנו יודעים את האמת, אבל בוחרים כל אחד בדרכו לספר לעצמינו סיפור אחר. "איש באמונתו". "לאט-לאט" ו"הכי חשוב להיות בן אדם". אלו רק מקצת הסיסמאות שאנחנו מוכרים לכל מי שסביבנו, אבל פתאום לגבי יובל דיין אנחנו דורשים ממנה - הכל או כלום.
אני לא צופה אדוק בתחרויות שירה, אבל כן זוכר לטובה את יובל דיין כמי שאי שם לפני עשר שנים מכריזה על פרישה מתחרות דה וויס כדי לבנות את עצמה נכון. לאט-לאט. החלטה שהתבררה כנכונה. אין לי ספק שההחלטה שלה לעמוד על שלה ולהציג גישה יהודית אמתית, תתברר כנכונה בעוד כמה שנים. לי זה ברור כבר היום. הלוואי שהייתה לי את העוצמה שיש לה.
