מערכת הפנסיה בישראל, כמו בעולם, בנויה מ-3 רבדים: הרובד הראשון, הציבורי, הכולל את קצבאות הביטוח הלאומי: קצבאות זקנה, שארים, ונכות ככל שהתרחשה בתקופת התעסוקה. הרובד השני הוא הפנסיה התעסוקתית: עבור עובדים ותיקים במגזר הציבורי, היא כוללת פנסיה תקציבית, ועבור השאר, היא מתבססת על פנסיה צוברת, שמתבססת על הפקדות העובד והמעסיק, או העוסק העצמאי, למוצרי הפנסיה: קרנות פנסיה, קופות גמל וביטוחי מנהלים. קרנות הפנסיה גם נהנות מרשת ביטחון ממשלתית, של אגרות חוב מיועדות בשיעור ממוצע של 30% מהכספים (באופן דיפרנציאלי לפי גיל החוסך), ועל-פי חוק ההסדרים האחרון, הן יוחלפו בהדרגה ברשת ביטחון חדשה בריבית צמודה למדד של 5.15%. הרובד השלישי, שלא אתייחס אליו, הוא החסכון הפרטי: קרנות השתלמות קופות גמל להשקעה, וגם תיקי ניירות ערך או נכסים אחרים כמו דירות להשקעה.
כיום למעשה, לפי החוק, העובדים בישראל, יחד עם המעסיקים משלמים למערכת הפנסיה בשני הרובדים: לביטוח הלאומי 3.95% מההכנסה שעד 60% מהשכר הממוצע במשק ו-14.6% להכנסה אשר מעל זה, מתוכה כ-20% הם לקצבאות זקנה ושארים. בנוסף, 18.5% לפחות ועד 20.83% לקרנות הפנסיה. כלומר ברמת השכר הממוצע במשק, כבר היום משולמים לפחות 27.2% מהשכר למערכת הביטחון הסוציאלי. אין צורך להגדיל את ההפרשה.
הבעיה במצב הקיים המדינה מחייבת אותנו להפקיד את הפנסיה שלנו בידי חברות פרטיות ולשלם להם דמי ניהול - זהו למעשה מס למגזר הפרטי. רבים לא מבוטחים. צו פנסיה חובה מתחיל לחול מגיל 20 (נשים) או 21 (גברים) אבל רק לאחר 6 חודשים של עבודה רצופה באותה מקום עבודה. בכל מקום עבודה חדש, הוא חל על עובדים בעלי קרן פנסיה קיימת רק לאחר 3 חודשים (רטרואקטיבית). רבים, בעיקר צעירים אחרי צבא, עובדים בעבודות זמניות לפעמים במשך שנים, ואינם זכאים לפנסיה. כמו-כן קיימים מעסיקים שלא מקיימים את החוק ואינם מפרישים לפנסיה.
משיכה מוקדמת פוגעת בחסכון לפנסיה. משיכת חסכונות, ובעיקר כספי פיצויים באמצע החיים, מביאה את החוסך לגיל פרישה ללא פנסיה מספקת. למעט זאת, יש שהחלו להפקיד לפנסיה בגיל מבוגר וכך הגיעו לגיל הפרישה עם פנסיה לא מספקת. גרעון אקטוארי. המוסד לביטוח לאומי, המבטח של המרכיב הציבורי של הפנסיה, נמצא בגירעון אקטוארי ואמור לאכול את הרזרבות שלו בתוך כ-20 שנה ואז לא בטוח כיצד יממן את הקצבאות. המערכת הציבורית לא נותנת תמריץ לאדם העובד. אנשים שעבדו כל חייהם ושילמו דמי ביטוח לאומי, לא מקבלים מהמערכת הציבורית קצבאות גדולות יותר מאשר אנשים שלא עבדו.
המדינה מחייבת גם בעלי הכנסה נמוכה להפריש לפנסיה. גם המשתכרים שכר מינימום או פחות (משרה חלקית) חייבים להפריש לפנסיה. כך המדינה מנסה לצמצם את אחריותה לשלם להם השלמת הכנסה בעתיד.
מה קורה בחו"ל ראשית נציין שברוב מדינות אירופה (למעט בריטניה), קצבאות הזקנה, וכך חלקה של המדינה בפנסיה, גבוהות בהרבה יותר מאשר בישראל. כמו-כן קצבאות הזקנה ברוב מדינות אירופה (פרט לבריטניה) הן דיפרנציאליות; מי שעבד ושילם יותר ביטוח לאומי, יקבל פנסיה גבוהה יותר (שיטת ביסמרק). ב-5 מדינות באירופה עברו לשיטת ה-NDC שאותה אפרט: שבדיה, איטליה, פולין, נורווגיה ולטביה, בחלקן היא פועלת מעל 10 שנים ובהצלחה.
הפתרון אני מציע שכל אזרח מגיל 18 עד גיל 55 ייכנס למערכת החדשה, וכמובן מרגע שנכנס יישאר בה כל חייו. הביטוח הלאומי ינהל עבור כל אזרח שמבוטח בו, מגיל 18 ועד גיל הפרישה, קרן פנסיה רעיונית בשיטת NDC (ראשי תיבות של Notional Defined Contribution). ההפרשות של העובדים לקרן הפנסיה יקטנו ב-2.5% לעובד ו-2.5% למעסיק, וההפרשה לביטוח הלאומי תוגדל באותם שיעורים - פרט לחלק של העובדים בהכנסה עד 60% - שאותה המדינה תסבסד.
20% מההפרשות שמועברות היום לביטוח הלאומי, וכל ההפרשות שיתווספו עכשיו, ינוהלו על-ידי הביטוח הלאומי בתור קרן פנסיה, הכספים ייתנו תשואה קבועה של 5.15% צמוד למדד (הריבית שנקבעה בחוק ההסדרים לרשת הביטחון בקרנות הפנסיה), ובמועד היציאה לפנסיה יוכלו הפורשים למשוך אותם כקצבת זקנה, החל מגיל פרישה שהם יקבעו בעצמם בטווח בין 60-70, עם מקדם המרה שיותאם לגיל הפרישה אך יהיה שווה לגברים ולנשים.
קרן פנסיה זו תנוהל בנוסף לחסכון בקרנות הפרטיות. כך, אנשים שעובדים ומשלמים דמי ביטוח לאומי ייהנו גם מפנסיה ציבורית שתשקף את העבודה והתרומה שלהם. קצבת הזקנה לא תפחת בכל מקרה מסכום של 2,500 שקל ליחיד + השלמת הכנסה לזכאים כפי שזה היום.
