על אף שמעולם לא נדרשתי ללמוד כיצד להסתתר מפני פורעים בימים של פוגרום מדמם, שכן ילדותי עברה עליי על חופיה של תל אביב הקטנה, אף פעם לא יכולתי להשתחרר מן ההרגשה שבימים האלה, הימים שבין המצרים, על העם היהודי לנהוג בזהירות יתר כדי לקדם רעות שתמיד באו עליו בחטף; לא אחת, דווקא בימים אלה. בשבעה עשר בתמוז הבקעה חמת ירושלים - ובתשעה באב חרב בית המקדש השני (ולפי המסורת גם בית המקדש הראשון). העם היהודי גלה מארצו למשך כאלפיים שנים - אבל מצוקותיו לא חדלו אף לרגע. כמה וכמה רעות נפלו עליו בימים אלה, של בין המצרים, והגדולה שבהן, גירוש ספרד, התרחשה ממש בתשעה באב. ערב היום הזה, ב-1492, נסתיימה הארכה שניתנה ליהודים. יכולתי להוסיף עוד כמה וכמהה דוגמאות, אבל אני מעדיף להתרכז כרגע ברעה הגדולה שהתרחשה בתשעה באב לפני 17 שנים; הלוא היא גירושם של אלפי יהודים מבתיהם בגוש-קטיף. תחילה עמד הגירוש להתרחש ממש בתשעה באב; אבל אז התעשת מי שהתעשת ודחה את תחילת הגירוש ביום או ביומיים. אלפי חיילים ושוטרים גויסו למשימה. לבושי שחורים, הם הקיפו את הבתים ונשאו על כפיים את אלה שסירבו לנטוש את רכושם. חממות נופצו. קברים נחפרו כדי להוציא משם את המתים. אבות בכו. אימהות נשאו על זרועותיהן עוללים שטרם למדו ללכת. הכרתי כמה מן המפונים בעל כורחם. ייצגתי מפגינים שנעצרו על לא כל עוול בכפם; בעילות שנלמדו במשטרים טוטליטריים. הייתי עד לכמה סטיות משפטיות שלא יסולחו, לטעמי, לעולם למי שהיה אחראי להם. ראיתי שופטים בכירים שנתנו יד להליכים שכמותם גם במדינות פשיסטיות כבר לא מקובל לנקוט בהם. לימים, כשאותם שופטים נתקלו בי הם השפילו את מבטם. אולם מה שאותי ציער במיוחד היא העובדה שמי שהיה אחראי למצוקה הנוראה שנפלה על היהודים בימים שבין המצרים של שנת 2005 היו יהודים. לא זדים אנטישמיים. וזה מה שמדאיג אותי יותר מכל. למרות שהעם היהודי הפך לבן-חורין בארצו ההיסטורית - אם כי הוא לא תמיד מתנהג כך - ימי בין המצרים עדיין מזמנים לו מצוקות. מכל עבר קמים עליו - ונחישותו כבר איננה, למיטב התרשמותי, כבעבר. רפיון בלתי מובן אחז בחלקים גדולים שלו; משל נשתכחה כבר העובדה שרק לפני שנים לא רבות, בימי מלחמת העולם השנייה, מיליוני יהודים נרצחו רק בשל היותם יהודים ושרבים מהם יכולים היו להינצל אם רק הייתה להם מדינה משלהם. הרפיסות שמגלים, לדעתי, אלה שמושלים בכיפה - וזה חוצה ממשלות - אל מול חוצפתם הגוברת והולכת של ארגוני הטרור איננה מבשרת טובות; ואין במבצע הנוכחי כדי להפחית מעוצמת החרדה שכולנו צריכים להרגיש. הגמגום המתמשך וחוסר הנכונות להמשיך בדרכם של האבות המייסדים שהקימו כאן מדינה יהודית, רק מעמיק את הפילוג בחברה היהודית והיא גם גורר את העם היהודי לימים רחוקים. אובדן עצמאותו נגרמה בדיוק בשל פילוג מן הסוג הזה. היו קנאים לחרותו של העם היודי - והיו כאלה שהיו מוכנים להרכין ראש. יש שאומרים שהמצב כיום אינו דומה למצב שהתקיים פה בימי החורבן של בית שני; יכול להיות. אבל בדבר אחד אני בטוח: אין מקום לשאננות. העם היהודי אינו יכול להרשות לעצמו עוד חורבן.