אחד מכל שני מנותחים מבוגרים יתנסה בהזיות, או בעגה מקצועית "דליריום", לאחר ניתוח, וזה מצב לא נעים כלל ועיקר. אם אתה החצי שצריך להתמודד רק עם תוצאות הניתוח (הכאב המיידי, השיקום וההחלמה), אינך מודע כלל שמנותח אחר יכול להגיב לחלוטין אחרת ולסבול מדיליריום. הדליריום יכול להמשך כמה שעות, כמה שבועות או אפילו כמה חודשים. האדם יכול להיות מאוד קרבי, וכל דבר יפריע לו (חוטים המחוברים למוניטורים, צינור לניקוז שתן או צינור המחובר לאינפוזיה). האדם ילחם ללא הפסק להזיז את הגורמים המפריעים, ולא יהיה מודע כלל לנזק שהוא גורם לעצמו, עד כדי שיהיה צורך לרתק את ידיו ורגליו.
האדם הנחמד והעדין ביותר יכול להפוך לאלים ביותר, וחומרי ההרגעה (חומרים פסיכוטים או חומרי הרדמה) מוסיפים לרעלים שבגוף (מההרדמה ומהחומרים משככי הכאבים של אחר הניתוח) ולחוסר האיזון שהביא לידי המצב מלכתחילה.
אותו אדם יכול להיות היפר-אקטיבי ולדבר ללא סוף, לנהל שיחות, להתווכח, לנהל עולם ומלואו, אלא שאותו עולם נמצא במוחו הקודח בלבד, כאילו זה סרט וירטואלי בזמן אמת כשבמרכז עומד המנותח עם משקפיים מיוחדים וכל הסובבים האמיתיים (אחות, רופא, בני משפחה) פשוט לא קיימים. שני עולמות נפרדים לחלוטין הנושקים זה לזה באותו בן אדם; והלב נשבר. גם המצב ההפוך אפשרי, של חוסר תגובה מוחלט. איני יודע איזה משני המצבים גרוע יותר.
אם דליריום קורה לאחד מכל שני מנותחים מבוגרים, אם לאותו אדם דימנציה, המצב חמור בהרבה ויכול להשפיע על הדימנציה. במצב כזה הלב נקרע, כי האדם לא יכול להגדיר מה כואב, היכן כואב או מה הבעיה. לדוגמה, הצטברות שתן. האדם יודע שמשהו קורה בגוף שדורש פעולה, אך הוא אינו מסוגל לעשות דבר, בתוך הערפל בו הוא נמצא. או הכאב של האזור המנותח - האדם לא יודע שהוא נותח, על אחת כמה וכמה לציין את אזור, מקור או מהות הכאב.
[הצטברות שתן יכולה גם לגרום להרעלה - ואולי כאן מקור הביטוי "עלה השתן למוח" - וכבר קרה שרופאים טעו וחשבו שמישהו סובל משבץ מוחי או מדמנציה בעוד שהמקור היה אחר לחלוטין].
לאנשים מבוגרים עם דימנציה נוסיף מונח חדש "סן-דאון" או שקיעה. בד"כ מדובר בכך שבשעות שהחשיכה נופלת, האדם מתבלבל עוד יותר, בניגוד לשעות היום. אך בגדול מדובר גם בשקיעה האישית של היכולת הקוגנטיבית. עד כמה עדיף להיות בריא, לא להזדקן ולא להזדקק לניתוחים.
ובמיוחד - צריך להשתדל להמנע ככל האפשר מבתי חולים. לא רק בגלל שיש שם (בימים כתיקונם) סופר-בגס, חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה, ובימינו אנו קוביד, אלא בגלל צוות העובדים והרופאים. אדגיש: לא טוב היות האדם לבדו, וביחוד בבית חולים. זוכרים אתם את המכונות העוקבות אחר האדם - מוניטורים שונים המחוברים לחולה? ובכן, כשהדופק פוסק או כשקורה משהו המצריך תשומת לב מיידית, מתחיל אותו מכשיר לזמזם: ביפ, ביפ, ביפ.
הצוות הרפואי אמור להגיע לבדוק, אך לרוב הם מתעלמים. הם עסוקים. הם בחדר אחר. הם בדיוק בהפסקה. יש להם את סדר העבודה שלהם. בכלל אין צורך להסביר או לתרץ. הביפ-ביפ-ביפ, אותה אזהרה הצועקת "בואו, ראו, בידקו" הפכה לדבר שבשגרה, והחולה יכול להתפגר!
פעם בארבע או שמונה שעות הם מגיעים, לבדוק, לסבב רופאים, לנקות את האדם, להביא אוכל (ובתקווה להאכיל את כל מי שלא מסוגל), כך שבלילה פשוט לא נותנים לאדם לישון. בד"כ הבדיקות והביקורים קורים שעה או שעתיים לפני ומיד אחרי החלפת המשמרת. תמיד טענתי שעדיף לקחת חדר במלון מפואר, ולהיות שם, אם צריך, ולשלם לרופא שיבוא.
ומה קורה לאותו חולה שצריך לנקותו או לנקות את החדר לאחר "תקלה" קטנה או גדולה (לא אלאה אתכם בתאורים יותר גרפיים)? הלא האחיות לא אמורות לעשות זאת, וצוות הנקיון לא תמיד בנמצא, אז צריך לחכות. אוי.
דוקא בזמן המגיפה הגדולה, בחודשים מרץ-אפריל-מאי-יוני של שנת 2020, אסור היה לאף אחד להכנס לבית החולים, שנסגר הרמטית למעט לצוות בלבד ולחולים. כל המחלות הפכו למשניות - בראש וראשונה התייחסו לכל אחד כאילו הוא חולה קוביד, ורק אח"כ התפנו - אם בכלל - לדברים המשניים (שבץ, התקף לב, סרטן...). היה לנו חבר שנפל והאמבולנס לקח אותו לחדר מיון ומשם שלחו אותו ישר לניתוח מוח. המוח שלו הוצף בדם, והיה צריך להפסיק את הדימום ולהקל את הלחץ.
באותו הזמן גיליתי עד כמה מסור צוות העובדים. הם עזבו את בתיהם ומשפחותיהם ובאו לטפל בזרים לחלוטין. הם החזיקו ידי אנשים שאלו היו שעותיהם האחרונות. הם התייחסו בכבוד לצלם-אנוש כשהאדם השתנה לחלוטין (אדם ששמונים או תשעים שנים היה עדין ונחמד ומתחשב, פתאום - לאחר שקדחו לו בגולגולת ופתחו אותה, ונברו שם במוח וייבשו את התעלה המקיפה אותו - נהיה חסר סבלנות עד כדי אלים, משך שבוע או יותר, הכל כתוצאה מהכאב ומאיבוד האיזון הפנימי). הם טיפלו באנשים שלא היו יכולים להגיד להם תודה, או לחייך, או אפילו לתקשר.
את עבודתם הם עשו במסירות, גם כשזו לא הייתה נעימה כלל ועיקר. נראה היה שהאנושות כולה הפקידה את בניה ובנותיה בידיהם הנאמנות של הצוותים הרפואיים בבתי החולים. אך מאז חזרנו לשגרה, וכאמור, איני מייחל לעצמי, כל שכן לאף אחד אחר, להזדקק להיות מאושפז בבית חולים.
