אלמלא השעון שתיקתק לא ידענו כי כבר חלפו להן שעתיים וחצי. הייתי מוכן להישבע שלפני עשרים דקות התחיל המופע, כמות האדרנלין בעיצומה, והנה שני ההדרנים הסתיימו ברגע והקהל התפזר... נו, ככה זה במפגשי הפסגה המוזיקאליים. למעשה יריית הפתיחה נורתה כבר לפני עשרים ושבע שנים. "נורית גלרון קלאסי" היה שם הדיסק שיצא בשנת 1995, ובו הזמרת הפופולרית והמוערכת העניקה לנו ביצועים למיטב מלחיני התקופות כמו באך, פורה ומוצרט. פרשנותה הייחודית ולהטוטיה הווקאליים צבעו את יצירות הנצח הללו בגוונים חדשים, והקהל הישראלי שלא בהכרח צרך מוזיקה קלאסית נחשף ופירגן. ב-2011, שש עשרה שנה מאוחר יותר, חזרה גלרון בשנית לחווייה דומה. "קלאסי וקלאסיקה" היה שם המופע והדיסק המוצלחים שלה עם המנצח והיוצר גיל שוחט. האינטראקציה הבימתית בין הזמרת עתירת הלהיטים והמלחין הסקרן הולידו עיבודים מלאי קסם לרפרטואר העשיר שלה, מעמיקים את סגנונה אנין הטעם מחד ואת בחירתה המקצועית הבלתי מתפשרת לאורך השנים מאידך. כך שהאירוע "נורית גלרון והפילהרמונית" שהתרחש השבוע, היה המשך טבעי, מתבקש, ואפילו מעורר תהייה קלה - איך זה שזה קרה רק עכשיו? היכל התרבות ת"א, הקהל המונה אלפים כבר ישוב במקומו, עשרות נגני התזמורת מוכנים לפעולה, המנצח והמעבד אילן מוכיח עם השרביט בידו. מחרוזת מצלילי שיריה של גלרון מושמעים, ואז היא בפתח. נרגשת ומחוייכת פוסעת לבמה, קורנת כמו הייתה זו הפעם הראשונה. דקות ארוכות נמשכו מחיאות הכפיים, ולאחריהן בוקע קולה "הגברים הפותחים חלונות / הנשים הסוגרות תריסים / נותנים מקום לקוות / שעוד יתרחשו ניסים ..." מתוך "תפקיד ראשי" למילותיו של נתן זך וללחנו של אילן וירצברג מאלבומה המופתי "משהו בלבבה". התזמורת והקהל מתמסרים לצלילים של מי שחגגה אשתקד 70, כשעוצמתה הווקאלית ויופיו של המנעד המזוהה עימה הם מן המפורסמים בסימני ההיכר שלה. נורית גלרון אכן הגשימה חלום, זה לקח לה למעלה מארבעה עשורים של קריירה, והנה היא לצידה של תזמורת הפילהרמונית. "למדני את השיר הפשוט" של רחל שפירא מגיח גם הוא עם שורות בלתי נשכחות כמו "אני שהנחתי לרגש יחף לרחף" ו"לו מחר שלך ייגש אל אתמולי" שבריריות וממוגגות נפש, גורמות לנו לעצום עיניים ולהתענג על איכות צרופה ובה משולש קדוש של מילים-לחן-ביצוע, שהיו כה חד-פעמיים בשעתם. גלרון והלהקה הקבועה שלה מגובים בנגני התזמורת הפילהרמונית מזמינים את האורח החשוב של הערב. יוני רכטר, שדרכו המוזיקלית הצטלבה רבות עם זו של גלרון, תופס את מקומו ליד הפסנתר, והשניים פוצחים בדואט של "מדינה קטנה", השלאגר של "כוורת". בקיאותו המוחלטת בקלידים מוציאה מרכטר מנגינות פלא, וכשהצמד מבצע את "עד מחר" של זך, עם שורת הפתיחה הנודעת "בכל פעם שאני מנגן משהו בי מתנגן" הקהל מתמסר בלי סוף. זאת לא הנוסטלגיה בהכרח, אלא הידיעה כי יצירות מהסוג הזה הן נדירות בנוף העכשווי, ולכן ערכן יקר כ"כ מפז. שירי משוררים הם מצרך כמעט מגונה בפסיפס המוזיקאלי כיום, וכשמתוודעים בפעם המי-סופר-כמה לאוצרות הטבע הרוחניים הללו הלב מתרחב. בשלב מסוים התזמורת לוקחת אתנחתה, יוצאת מהבמה, ונורית בחוש ההומור האופייני לה מודיעה: "המבוגרים האחראיים הלכו, עכשיו נוכל לתת בראש". והיא נתנה בראש עם "המיסטיקנים הסיניים", "משהו בלבבה", "הוא" של יוסי בנאי "אבל כשזה מגיע לזה, לא, זה לא זה"), וגם מונולוג אישי, בו היא תיארה את ילדותה, את משפחתה, ואת תחילת דרכה. בטרם תיגש לבצע את "ילדות נשכחת" היא תגלה למי שעוד לא ידע כי יעקב גלעד שלמד עימה באותה הכיתה כתב עבורה את השיר, ויהודית רביץ הלחינה אותו. "נדמה שרק אתמול אבל השמש כבר שוקעת, אולי זה רק הלב שמתרגש", ולרגע היכל התרבות נדמה לערב שירה בציבור, כשהקהל הגדוש שר עם הזמרת את קורות חייה. התזמורת שבה לבמה, ו"אתה פה חסר לי" - אחד הסוחפים שבשיריה, ולטעמי גם היפה בהם - עוטה על עצמו גלימה פילהרמונית. לאוזן המורגלת בלחן הקצבי וקורע המיתרים של אביב גפן (שכתב גם את המילים עם אחותו שירה גפן) יהיה זה קצת מוזר. איטי משהו, מבוייש ובלתי בועט, כמו עומד בסתירה ל"אתה אידיוט אמיתי אם חשבת אותי / שאבוא וארוץ עד אליך / וכלום לא קרה, כשאתה לא בסביבה / כן, הכל די רגיל בלעדיך" הכועס והמתפרץ. אט אט נורית מרגילה אותנו למומנטום הספציפי הזה, והקהל מסוחרר עד ל"רגע של שקט, בחוץ שוב הגשם / ממשיך על הכביש עוד ליפול". את "יש לי סימפטיה" - שבד"כ היא בוחרת לחתום עימו סופית את מופעיה - היא מבצעת דווקא בעיצומו של הערב. הקהל על הרגליים, מריע ממושכות למי שיצרה בשיר הזה שפה אמנותית של שליטה, הקפדה ווקאלית וטירוף אקסטטי, ובעיקר דיוק מוחלט. "נפרדנו כך" של לאה גולדברג מחזיר את גלרון לתהילתו של האלבום "משהו בלבבה", וגורם ליושבי השורות להיאנח כשהיא קובעת ש"לדור הזה הבכי הוא כלימה / הוא לא יבכה על אהבה גוססת / ביום הדין ובלילות החסד / אדיש וגא הוא לא יוריד דמעה". ובמעבר חד מ"לילות החסד" ל - "כולנו זקוקים לחסד", שנלמד זה מכבר בבתי הספר ושגור על פיהם של תלמידים רבים. לא נחוץ להכביר עליו מילים, הוא מוכר ואהוב, ומזור לנפש שמשתוקקת בימי סגריר לתור אחר מקום שבו מאיר אור יום. ואז הגיעו ההדרנים. את "סוס מעץ" הרוקיסטי והנוקב בחרה גלרון לבצע בעיבוד נינוח, שקט, מלודי. אם השליתי את עצמי שבפזמון הכואב "אדמה שלא עזבת / קרא לי עוד, ועוד, ועוד / מי בוכה שם, הו ענני / אי-פניך מועדות"? היא תמריא לגבהים, נוכחתי לדעת כי טעיתי. השיר כולו היה על טהרה סטטית, קרום עדין בלתי מתרומם, ולכן נעדר את החספוס הקולני המזוהה עימו, ובו לטעמי מצויה גדולתו. "אני אשתגע" שהגיע אחריו כבר יצר שלהוב קצבי, כשגם פה הקהל שר את מילותיו בהתלהבות, בעוד הזמרת מלהטטת בו בפלצטים כובשים. וזה לא הספיק לנו. רצינו ממנה עוד, ועוד ועוד. היא יצאה מהבמה, וחזרה אליה עם השיר האחרון בהחלט: "בלדה לאישה". וואוו, זו כמעט קלישאה לומר ששירים מהסוג הזה כמו נכתבו ונתפרו במיוחד למידותיה ולממדיה של גלרון. יש שייראו בטקסט של תרצה אתר סימנים מטרימים לגורלה האורב בפינה, ויש שלא יבחינו בכך. בכל מקרה, עם מלאכת הניצוח של אילן מוכיח והפילהרמונית, לחנו של משה וילנסקי חוזר למקומו הטבעי. השיר הכואב והמדמיע הזה ראוי כ"כ לביצוע קלאסי, זוהי תמציתו, זוהי מהותו וגלרון יוצקת לתוכו שפע של רגש, בגרות, ותבונה. "עוד פורחות הרחק בעמק שלל חבצלות הבר / ולמרות הכל, למרות הכל, הכל נגמר, הכל נגמר". כך מסתיים לו השיר, ומסתיים לחלוטין המופע הכמעט מיתולוגי בשלהי חודש יולי המהביל בת"א. אך מי כמו גלרון השכילה ללמד אותנו שלמרות שלכאורה "הכל נגמר" עדיין יש לכל זה טעם. גם כשהטעם תם!!!