השנקל שלי בדיון על היציאה למבצע "עלות השחר" ללא דיון בקבינט המדיני-ביטחוני: א) אתחיל מהסוף: אני סבור שראש ממשלת המעבר לפיד פעל נכון. יש היגיון רב בקביעה העקרונית לפיה יציאה למלחמה, או נקיטה בפעולה שעלולה להוביל למלחמה, דורשת דיון והחלטה בקבינט. אבל לכלל הזה יש חריג שמותיר שיקול דעת לראש הממשלה ולשר הביטחון לנקוט בפעולה דחופה גם ללא אישור הקבינט מראש. מבצע "עלות השחר" החל ביוזמה התקפית ישראלית שבוצעה בחלון הזדמנויות מבצעי ספציפי בהתאם למידע מודיעיני מדויק בזמן אמת. בסיטואציה כזו סביר שלא היה זמן לכנס את הקבינט ולאשר את הסיכול הממוקד. המתנה לדיון בקבינט יכולה הייתה לסכל את המבצע. המבוקש יכול היה לעבור מקום, אנשים בלתי מעורבים יכולים היו להיכנס פתאום לדירת המסתור שלו, וכד' סיטואציות שיכולות היו לסכל את המבצע. גם ללא החשש מהדלפות יזומות (רעה חולה במקומותינו) עצם כינוס הקבינט הוא אירוע חריג שקרוב לוודאי היה מכניס את האויב לכוננות ופוגע באלמנט ההפתעה. ב) תגובת היועצת המשפטית לממשלה שפורסמה אתמול, לפיה גורמי הביטחון העריכו בפניה שסיכולו של בכיר הג'יהאד לא עשוי להתפתח למבצע רחב, מעוררת תמיהות רבות. הייתי בקבינט באירועים דומים, כדוגמת חיסולו של בהא אבו אל עאטא, ואין מצב בעולם שגורמי הביטחון העריכו שסיכול ממוקד של דמות בכירה בג'יהאד האיסלאמי יעבור ללא תגובה ולא יתפתח בסבירות גבוהה לסבב של כמה ימי לחימה, כפי שאכן קרה. מישהו כאן לא אומר את האמת. עובדתית, צה"ל נערך בטרם ניתן האור הירוק לביצוע הסיכול לאפשרות הסבירה של תגובת ארגוני הטרור. הוא פרש את מערכות כיפת ברזל, אישר מטרות תקיפה כתגובה לתגובה, ועוד. כל אלו מלמדים שכלל ההתפתחויות נלקחו בחשבון, וטוב שכך. וממילא, שוב, מישהו בסיפור הזה לא אמר אמת. ג) כך או כך, במבחן התוצאה האירוע התגלגל למספר ימי לחימה, מה שמוכיח עד כמה מופרכת הייתה חוות הדעת של היועמ"שית וממילא עד כמה מגוחכת הדרישה לאישור משפטי של היועמ"ש למבצע כזה. לעו"ד גלי בהרב מיארה אין שום מושג בביטחון, וזה כמובן לא באשמתה. היא פשוט לא מבינה בזה ואף אחד גם לא מצפה ממנה להבין בזה. ממילא אין לה שום יכולת להעריך בעצמה את תוצאותיה של כל פעולה. היא תלויה לחלוטין בהערכות גורמי הביטחון, שנמסרו לה כהווייתן, או שלא... וגם אם כן, הן מהוות משהו שאפשר להישען עליו במזרח התיכון בעירבון מאוד מוגבל. מההסברים שנתנה היועמ"שית לציבור לאחר מעשה ניתן להבין שלו היא הייתה יודעת מראש לאן המבצע יתפתח היא כן הייתה דורשת אישור קבינט בטרם הפעולה. וזה כמובן אבסורד. ראשית, זה עלול היה לסכל את המבצע לחלוטין ולפגוע בביטחון ישראל. שנית, וממה נפשך, לשיטתה - מה שווה חוות הדעת המקורית שלה שהתבססה על הערכות לא רלוונטיות ולא החזיקה מים במבחן המציאות?! לא חבל על חוות הדעת הללו שלא שוות את הנייר שהן כתובות עליו?! ג) אז בהנחה שלא הייתה הערכת גורמי ביטחון שסיכול בכיר הג'יהאד יעבור בשקט, ושאם הייתה כזו הרי מתברר למפרע שהיא הייתה לא רצינית ולא החזיקה מים במבחן המציאות, ובהנחה שאולי בכלל אי-אפשר להעריך התפתחויות כאלה במידה רבה של וודאות - אין שום משמעות לעמדה "משפטית" שנשענת על הערכות כאלה. מדובר בלא יותר מהימור בלוטו, ואף אחד מאיתנו לא היה רוצה שביטחון ישראל ינוהל בשיטת הימורי הלוטו... אז מה כן? מי כן אמור לקבל את ההחלטות? כאן נכנס מרכיב האחריות והסמכות, והתשובה הפשוטה היא - הדרג המדיני. הוא הנושא באחריות, הוא שיתן דין וחשבון על הצלחות וחלילה כישלונות, הוא שמונח דרך קבע בעומקן של הסוגיות הביטחוניות, הן ברמה האסטרטגית והן ברמה הטקטית, ולכן הוא הגורם ה"יעיל" ביותר לקבלת ההחלטות. שילוב של ידע, מעקב שוטף, שיח אינטימי רציף עם גורמי הביטחון, ומעל הכל תחושת אחריות כבדה לתוצאות, כל אלו מבטיחים את הסיכוי הגבוה ביותר לקבלת החלטות נכונה. כל אלו פשוט לא קיימים ביחס לגורמים המשפטיים ולכן הם הגורם הכי לא יעיל ועם סיכון גבוה ביותר לטעות, ופשוט אסור שהם יקבלו את ההחלטות. ה) וזה כמובן לא אומר שהדרג המדיני יקבל תמיד החלטות נכונות. אם תחשבו על זה, אז בעומק, המשמעות של המילה "סמכות" היא היכולת לקבל החלטות שגויות. כדי לקבל החלטות שלכולן ברור שהן נכונות לא צריך סמכות. אם לכולם ברור שהן נכונות הם יצייתו להן גם ללא סמכות של מקבל ההחלטה. אנחנו מעניקים סמכות למנהיגים שלנו ומטילים עליהם את האחריות לתוצאות החלטותיהם מתוך הנחה שבדרך זו קיים הסיכוי הכי טוב שהם יקבלו החלטות נכונות. ואם חלילה לא - תמיד נוכל להחליף אותם בבחירות. את היועמ"שית אי-אפשר להחליף בבחירות, לפחות בינתיים...