מאיה בואנוס החזירה את קוראי מעריב 70 שנים לאחור לרגל מועד החתימה על הסכם השילומים עם גרמניה, שאיים לרסק את החברה הישראלית שבע שנים לאחר מלחמת העולם השנייה. היא נשענה בכתבתה על דן מרידור שצמח בתנועתו של גדול המתנגדים להסכם מנחם בגין ועל ד"ר תום שגב, שהקורא את ספרו "מדינה בכל מחיר" חש כי הוא מסויג מן הציונות המאפיינת את דוד בן-גוריון.
נער הייתי ולראשונה בחיי הלכתי להפגנה נגד השילומים שערך בגין בכיכר מוגרבי בתל אביב ולאחר מכן צעדתי עם אלפים לעבר בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי. למחרת סיפרתי על כך בכיתה, ומורתי המיתולוגית רחל אלפר, שמדי שנה אני עולה על קברה כהוקרה לפועלה ההשכלתי והחינוכי והציוני, צרחה עליי כאילו הייתי נציג תנועת החרות והיא דוברת מפא"י: "הרצחת וגם ירשת"? ומיד בדקה אם אני יודע שבעצם ציטטה את אליהו הנביא, שהטיח דברים קשים במלך אחאב בפרשת כרם נבות היזרעאלי.
נכון אמר מרידור כי לולא הקים בגין זעקה מוסרית צורמת (תוך שימוש באיום פסול - ד.מ.) היה סבור כי העם היהודי כבוי. כיצד לא להתנגד למגע עם הרוצחים? ונכון אמרו אחרים כמו אלפר, שבישראל אשר זה עתה קברה 6,000 צעירים במלחמת מגן וקלטה מאות אלפי עולים, ואין לה מזון לאוכלוסייתה אלא במשטר צנע - כמיליארד דולרים של אז הם סכום חיוני להצלת המדינה הנולדת.
כבר שנים רבות אני משוכנע כי טוב שהיה בגין. כאותו מספר שנים אני משוכנע כי טוב יותר שהיה בן-גוריון. אי-אפשר לו לעולם בלי בשם, אמרו התנאים, ואי אפשר בלי בורסקאי. הסכם השילומים הציל את ישראל שהייתה על סף רעב ואיפשר את בניין יסודותיה הכלכליים
1.
כמו תמיד בפרקי היסטוריה בהם זורם כסף רב היה בשילומים גם פגם שחיתות חמור
2.
וכה עצוב ש-70 שנים לאחר הוויכוח המוסרי ביותר בתולדות המדינה, ו-77 שנים לאחר שאדולף היטלר התאבד במקלטו בשגרו את הפקודה האחרונה להמשיך בהשמדת היהודים - יש צעירים מבני עמי, שנטעו את אהלם בברלין. לא שאני סבור כי גרמניה של היום היא נאצית. בוודאי לא. איני מאנשי האסכולה ש"אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" אלא "איש בעוונו ימות", אבל יש במעבר דווקא לבירת גרמניה מן המועקה.
